דבר שמואל לעם ישראל:

גַּ֣ם אָנֹכִ֗י חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵחֲטֹ֣א לַיהֹוָ֔ה מֵחֲדֹ֖ל לְהִתְפַּלֵּ֣ל בַּעַדְכֶ֑ם׃ שמואל.

זאת חובה של כל זרע ישראל.

המאמר הזה נכתב בעקבות כתבה ששודרה אמש אצל איילה חסון, ובה נראה מחזה שאסור להתעלם ממנו: זוהראן ממדאני מבקר בחנות לתשמישי קדושה של יהודים חרדים בניו יורק, שחלק מבעלי החנות או מאנשי הקהילה במקום תומכים בו. בתוך אותה סיטואציא נראתה גם אישה יהודיה שהתנגדה לממדאני, ולפי המתואר בכתבה הוצאה מהחנות.

התמונה הזאת מספרת סיפור גדול בהרבה מביקור של מועמד פוליטי בחנות יהודית.

היא מעלה שאלה כואבת: מה קורה כאשר מחלוקת פנימית בתוך העם היהודי הופכת לכלי בידי פוליטיקאי שמחזיק בעמדות עוינות כלפי ישראל?

מחלוקת פוליטית בתוך הקהילה היהודית היא דבר לגיטימי. יהודים יכולים להצביע למועמדים שונים, להחזיק בדעות שונות על ישראל, לבקר את ממשלותיה ולהתווכח על מדיניותה. אבל יש הבדל עצום בין מחלוקת לבין הענקת לגיטימציא פומבית למי שהפך את העוינות לישראל לחלק מרכזי בזהותו הפוליטית.

וזה בדיוק ההבדל שנעלם כאן.

מה החיבוק נותן לממדאני?

הבעיה אינה רק שהם נותנים לממדאני קולות.

הם גם נותנים לגיטימציא לדעות שהוא מביא איתו. הם מאשרים דיעותיו.

כאשר יהודים חרדים, המזוהים כלפי חוץ באופן הברור ביותר כיהודים, מארחים אותו, מצטלמים איתו, מאפשרים לו להופיע במרחב הקהילתי שלהם ומעניקים לו את חיבוקם הפומבי — הם אינם רק אומרים: "אנחנו תומכים במועמד הזה".

הם מחזקים את המסר שלו.

הם מעניקים לו אישור לעמדותיו  נגד ישראל, הם מאשרים BDS ואת טענותיו שארץ ישראל אינה מדינת הלאום של העם היהודי.

מבחינתו, זה הישג פוליטי עצום.

הוא יכול להצביע על אותם יהודים ולומר: הנה, גם יהודים תומכים בי. גם יהודים דתיים אינם רואים בי אויב. לכן הביקורת שלי על ישראל אינה אנטישמית; היא כביכול רק ביקורת פוליטית לגיטימית.

בכך בדיוק טמונה הסכנה.

החיבוק אינו ניטרלי.

הוא מאפשר לממדאני להלבין את עמדותיו כלפי ישראל בעיני בוחריו ושאינם בוחריו.

במקום להיתפס רק כפוליטיקאי שמחזיק בעמדות אנטי־ישראליות חריפות, הוא יכול להציג את עצמו כפוליטיקאי שמקובל גם בקרב יהודים שבחרו לא לגור בישראל.

הפרדוקס:

דווקא יהודים, מסייעים לו לבנות חומת הגנה מפני הביקורת על העוינות שלו כלפי ישראל.

אפשר לחלוק על ישראל. אפשר לבקר ממשלה.

אבל כאשר אתה מעניק למי שמחזיק בעמדות כאלה במה ואישור פומבי— אתה כבר לא רק מביע את דעתך.

אתה מחזק אותו.

אתה מעניק לו לגיטימציא.

ובעיקר, אתה מאפשר לו להשתמש ביהודים עצמם כהוכחה לטענותיו שארץ ישראל אינה ארצם של עם ישראל.

הדבר סותר את דבר תורת ישראל.

וזו בדיוק הטענה שצריך לעצור: העובדה שיהודים מסוימים תומכים בו אינה הופכת את עמדותיו לפחות עוינות לישראל. היא רק מעניקה לו כלי פוליטי יעיל יותר להציג אותן ברבים.

לא רק ניצחון פוליטי מקומי

עלייתו של ממדאני לראשות עיריית ניו יורק לא הייתה רק ניצחון פוליטי מקומי. היא הייתה רגע שבו עמדות שפעם נתפסו כשוליות הרבה יותר — התנגדות לציונות, תמיכה ב־BDS, שלילת אופייה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי והאשמות קשות כלפיה — הפכו לחלק מהשיח הפוליטי המרכזי בעיר שבה מתגוררת אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם מחוץ לישראל.

(קשה להמנע ממחשבה על האיחוד של סגאלוביץ' עם עבאס המחזיק בדיעות דומות לגבי למי נתנה הארץ הזאת)

והסחף הזה אינו נשאר באולמות הנאומים.

הוא מגיע לרחוב.

הוא הורג.

בניו יורק חיים מאות אלפי יהודים, ובמיוחד בולטים בה המגזרים החרדיים והאורתודוקסיים. דווקא יהודים אלה הם החשופים במיוחד לאנטישמיות שמזהה יהודי על פי סממנים חיצוניים.

הרחוב אינו בודק מה כתוב בפנקס החברתי שלך.

הוא מזהה כיפה.

פאות.

שטריימל.

זקן.

לבוש חסידי.

ומכאן מגיעה אחת האירוניות הגדולות של הסיפור.

מי משלם את המחיר?

יש מי שסבורים שהתנגדות לישראל או תמיכה בממדאני הן עניין הנוגע בראש ובראשונה לישראלים תושבי ארץ ישראל.

זו טעות.

האנטישמיות ברחוב אינה בודקת דרכון.

וכך קרה שאנטישמים רצחו יהודים עם "סממנים יהודים"

האדם שהולך ברחוב עם כיפה אינו נושא על מצחו את עמדתו ביחס לציונות. מי שחובש שטריימל אינו מצרף אליו פתק שמסביר אם הוא ציוני, אנטי־ציוני או אם הוא תומך בממשלה הנוכחית בישראל.

יהודי שנראה יהודי — נראה יהודי.

מי שתוקף יהודי בברוקלין לא בהכרח יודע, ולא בהכרח אכפת לו, אם אותו יהודי תומך בישראל, מתנגד לממשלת ישראל, חרדי, חילוני, ציוני או אנטי־ציוני.

הוא רואה יהודי.

הנזק אינו נשאר בירושלים.

הוא חוזר לברוקלין.

סאטמר והחשבון המקומי:

ההתנגדות של חסידות סאטמר לציונות אינה המצאה של השמאל הרדיקלי של היום. מדובר בעמדה דתית־אידיאולוגית ותיקה, שקדמה בעשרות שנים לתופעות הפוליטיות העכשוויות.

אפשר להבין גם את התלות של קהילה חרדית מול ראש העיר: מוסדות חינוך, דיור, תקציבים, רגולציא, מעונות, יחסים עם עריית ניו יורק והיכולת לקיים חיים קהילתיים ללא עימותים מיותרים.

כל אלה אינטרסים לגיטימיים.

אבל אינטרס מקומי אינו מבטל מחיר האנטישמיות.

כאשר פגישה עם פוליטיקאי מתקיימת בחדר סגור — זו החלטה פוליטית של קהילה.

כאשר היא הופכת לביקור מתוקשר בחנות יהודית, כאשר תמונות מופצות והמסר לאמריקאים הוא שיהודים חרדים עומדים לצד ממדאני — זה כבר משהו אחר.

זה אינו רק משא ומתן עם פוליטיקאי.

זה סמל.

והסמל הזה הוא בדיוק מה שממדאני צריך.

כשהמחלוקת הופכת להשתקה

הסצנה שעלתה בכתבה של איילה חסון מטרידה במיוחד.

לא רק מפני שממדאני נכנס לחנות של יהודים חרדים התומכים בו.

אלא מפני שעל פי המתואר בכתבה, בתוך המרחב היהודי עצמו הייתה אישה שהתנגדה לו — והיא הוצאה מהמקום.

גם אם נשים בצד את הוויכוח הפוליטי על ממדאני, יש כאן שאלה עמוקה הרבה יותר:

כי ממדאני יוצא מהאירוע עם תמונה מושלמת: הוא נמצא בין יהודים דתיים, בתוך מוסד יהודי, ומקבל את תמיכת הקהילה — בעוד שמתנגדיו  היהודים מוצגים כמי שמפריעים.

זו בדיוק הלגיטימציא הפוליטית שהוא צריך.

מחלוקות שהפכה לאויבות.

יש מחלוקות בעם היהודי שלא נכון להם להראות לעיני שונאי ישראל.

ובוודאי שאין שום הצדקה להפוך יהודיה שמתנגדת לממדאני לאויבת בתוך חנות יהודית.

לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות — אבל החיבוק הזה הוא תחמושת לאויבי ישראל.

ביקור בחנות יהודית הוא מסר.

אירוח של פוליטיקאי הוא מסר.

מדובר במסר שהעולם כולו רואה.

והמסר הזה עלול לחזור בסופו של דבר דווקא אל היהודי שעומד ברחוב, עם הכיפה, הפאות או השטריימל.

כי מי ששונא יהודים לא רואה כל הבדל בין יהודי ליהודי בדיוק כמו שחמאס לא הבדיל בין ימנים לשמאלנים (שחלקם אף עזרו לפלסטינאים עזתים לפני הטבח) ביום הטבח.

מבחינתו, אנחנו עדיין יהודים.

ושוב ושוב ושוב חשוב לזכור יהודים מתו מהאנטישמיות הזאת. זאת התוצאה של האנטישמיות.

הפרמדיקית בנמר צריכה להיות רוזה פארקס של חיילות צה"ל

לפעמים מהפכות גדולות מתחילות ברגע אחד.

אישה שחורה יושבת באוטובוס. מבקשים ממנה לקום מהמקום שבו היא יושבת, משום שהחברה שסביבה קבעה שיש אנשים שמגיע להם יותר ממנה.

רוזה פארקס סירבה.

הסירוב שלה הפך לאחד הסמלים המכוננים של המאבק האפרו־אמריקאי לשוויון זכויות בארצות הברית. לא משום שאותו כיסא היה הדבר החשוב ביותר בעולם, אלא משום שהכיסא סימל משהו הרבה יותר גדול: האם אתה מוכן לקבל מצב שבו דורשים ממך לזוז הצידה כדי שאדם אחר יוכל להרגיש עליון עליך.

אני חושבת שהפרמדיקית בנמר יכולה וצריכה להיות "רוזה פארקס" של חיילות צה"ל.

לא מפני שהמצב בישראל זהה להפרדה הגזעית בארצות הברית. הוא כמובן לא.

אלא מפני שהאירוע הזה מציב בפנינו את אותה שאלה מוסרית בסיסית:

מי צריך לזוז הצידה?

בסוף השבוע האחרון דווח על לוחמים מגדוד רותם בגבעתי שסירבו לצאת לפעילות מבצעית לאחר שנודע להם כי פרמדיקית תצטרף אליהם בנמר. לפי הדיווחים, רב החטיבה אישר את הפעילות, אך הלוחמים עמדו בסירובם והפעילות בוטלה.

והתגובה לכך צריכה להטריד כל מי שמאמין בשוויון.

לא רק בגלל הסירוב לפעילות מבצעית.

אלא בגלל הרעיון שמסתתר מאחוריו:

אישה יכולה להיות מספיק טובה כדי להיות פרמדיקית בצה"ל, אבל עצם נוכחותה יכולה להפוך משימה צבאית לבלתי אפשרית עבור גבר שמסרב לשרת לצידה.

ואז מגיעה השאלה:

למה היא צריכה לזוז?

למה היא צריכה להיעלם?

למה היא צריכה להתאים את עצמה?

ולמה לא להפנות את השאלה למי שמסרב?

זה אינו אירוע מבודד.

רק לפני זמן לא רב דווח כי במהלך ביקור של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ בדרום לבנון, לוחמות שהיו במקום הורחקו מהמפגש כדי שלא ייפגשו עם חיילים חרדים. לפי הדיווחים, ארבע לוחמות נדרשו לשהות במשך שעות בקומה אחרת עד שהביקור הסתיים.

תעצרו רגע ותחשבו על התמונה.

חיילת נמצאת באזור מבצעי.

היא לבושה במדים.

היא חלק מהמערכת הצבאית.

היא משרתת את המדינה.

ואז מגיע אדם אחר ואומר: אני לא מוכן להיות לידה.

ומי זזה?

היא.

לא הוא.

היא.

וכאן אני אומרת: די.

אני מציעה מרד.

לא מרד נגד המדינה.

לא מרד נגד החיילים.

לא קריאה לחיילת בשטח להפר פקודה ולהפקיר משימה.

אני מדברת על מרד מחאתי, ציבורי, עקרוני.

מרד של כל החיילות הקרביות שאומר:

אם הנוכחות שלנו היא הבעיה – אין בעיה. אנחנו הולכות הביתה.

השקט יחזור.

הנמר יהיה פנוי.

החדרים יהיו פנויים.

המסדרונות יהיו פנויים.

אין יותר נשים שצריך להרחיק.

אין יותר נשים שצריך להחביא.

אין יותר נשים שצריך להוציא מהמפגש.

אין יותר פרמדיקיות שמפריעות.

אין יותר לוחמות שמפריעות.

השטח פנוי.

ועכשיו, לרבנים ולמנהיגי הציבור החרדי:

תביאו את הבנים.

תגייסו אותם.

תביאו אותם למקום שבו עמדו החיילות.

תביאו אותם לגדודים.

תביאו אותם למערכים הלוחמים.

תביאו את כל אותם צעירים שהצבא כל כך זקוק להם.

כי אם הנשים הן באמת הבעיה – ברגע שהנשים אינן, הבעיה נפתרה.

ואז לא נשאר שום תירוץ.

זו בדיוק הנקודה.

אני רוצה לראות מה יקרה אם יום אחד כל החיילות הקרביות יאמרו:

"בסדר. אתם לא רוצים אותנו? אין בעיה. אנחנו הולכות."

לא מפני שאנחנו חלשות.

לא מפני שאנחנו מפחדות.

לא מפני שאנחנו לא אוהבות את המדינה.

להפך.

דווקא מפני שאנחנו יודעות כמה אנחנו נותנות.

כמה נשים כבר משרתות.

כמה נשים נמצאות במערכים מבצעיים.

כמה נשים מסכנות את חייהן.

כמה נשים הן חלק מהכוח שעליו נשען צה"ל.

ואם הצבא זקוק להן – שיגיד את זה בקול.

ואם המדינה זקוקה להן – שתגן עליהן.

ואם מי שאינו מוכן לשרת לצד נשים דורש שהן ייעלמו – אני אומרת:

הן לא צריכות להיעלם בשקט.

הן יכולות לומר:

"אתם רוצים צבא בלי נשים? בבקשה.

אנחנו הולכות הביתה.

עכשיו נראה אתכם מגייסים את כל מי שלא התגייס עד היום."

והנה מגיע מבחן האמת.

אם אחרי שהנשים הולכות עדיין אין גיוס חרדי משמעותי – אז מה בדיוק הייתה הבעיה?

האם באמת הפרמדיקית?

האם באמת הלוחמת?

האם באמת עצם הישיבה ליד אישה?

או שאולי הנשים הפכו לתירוץ נוח הרבה יותר לדיון האמיתי – מי מוכן לשאת בנטל הביטחוני של מדינת ישראל ומי לא.

כי אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו.

אי אפשר לומר:

אנחנו לא מתגייסים כי הצבא אינו מתאים לאורח החיים שלנו.

ובאותו זמן לדרוש מהצבא לשנות את עצמו עבורנו, להרחיק נשים, להסתיר נשים ולהוציא נשים ממקומות שבהם הן משרתות.

אם רוצים צבא שמותאם לדרישות מסוימות – מי שמבקש את ההתאמות צריך גם לשאת באחריות לכך.

אבל צה"ל הוא לא בית מדרש.

והוא גם לא מרחב פרטי של קבוצה אחת.

צה"ל הוא צבא העם.

והנשים שבו אינן אורחות.

הן לא "בעיה".

הן לא "הפרעה".

הן לא משהו שצריך להזיז הצידה.

הן חיילות.

וכשחיילת נכנסת לנמר כדי להציל חיים, הדבר היחיד שצריך לעניין את מי שנמצא שם הוא האם היא מקצועית, כשירה ומוכנה לבצע את המשימה.

לא מה המגדר שלה.

ולכן אני רוצה להפוך את הפרמדיקית בנמר לסמל.

ל"רוזה פארקס" של חיילות צה"ל.

לא מפני שהיא צריכה להילחם על כיסא באוטובוס.

אלא מפני שהיא מזכירה לנו דבר בסיסי:

יש רגע שבו מפסיקים לבקש מנשים לזוז.

יש רגע שבו אומרים:

אנחנו כאן.

אנחנו משרתות.

אנחנו נלחמות.

אנחנו מצילות חיים.

ואנחנו לא מוכנות להיות הראשונות שמפנים בכל פעם שמישהו אחר מציב תנאי.

אז אם רוצים שנלך – בבקשה.

אבל אל תעמידו פנים שאחר כך לא חסר כוח אדם.

אל תגידו שאין מי שיילחם.

אל תגידו שאין מי שיציל.

ואל תבקשו מאיתנו לחזור ברגע שתבינו כמה אנחנו נחוצות.

כי אולי אז תתגלה האמת הפשוטה:

הבנות מעולם לא היו הבעיה.

ואם הן רק התירוץ – הגיע הזמן להפסיק להשתמש בהן כתירוץ.

השטח פנוי.

עכשיו נראה מי מתגייס.

המרתף בלבנון, השתיקה בכנסת — והקריאה למחאה שלא נשמעה במקום שהייתה צריכה להשמע- ומשכך קריאה לנשים שעובדות בכנסת- תחזרו למטבח– מעודכן.

התורה אומרת:

כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ:

הפסוק הזה צריך לעמוד לנגד עינינו גם כאשר אנו מדברים על גיוס לצה"ל.

קיים עיקרון פשוט: מי שעבר עבירה פלילית אינו אמור להפוך לחייל רק כדי שהעבירה תיעלם בתוך המערכת הצבאית. צבא אינו אמור להיות מסגרת שמגייסת עבריינים במקום שהם יעמדו תחילה לדין על מעשיהם.

והנה אנו רואים שוב ושוב מקרה דומה: אדם נעצר על עבירה פלילית, ובמהלך המעצר מתברר שהוא עריק. מיד הופך הדיון לדיון על עריקות, יוצאות הפגנות, ונוצר לחץ לשחררו – כאילו עצם היותו עריק מבטל את העבירה שבגללה נעצר.

לא.

אם אדם נתפס כשהוא נוהג ברכב גנוב, למשל, השאלה הראשונה היא האם גנב את הרכב. אם יוכח שכן – מדובר בעבירה פלילית חמורה, ועליו לעמוד לדין עליה.

העובדה שהוא גם עריק אינה מוחקת את הגניבה.

עריקות אינה חסינות מפני החוק

עריקות היא עניין אחד; עבירה פלילית היא עניין אחר.

אם אדם נתפס כעריק – הצבא רשאי לטפל בעריקות.

אבל אם במהלך המעצר מתברר שהוא חשוד בגניבה, אי אפשר לומר: "הוא עריק, ולכן נעביר אותו למשטרה הצבאית" – ובכך למעשה לאפשר לעבירה הפלילית להיעלם מן התמונה.

לא מגייסים עבריינים לצבא כדי לחסוך מהם את הדין.

להפך: אם אדם עבר עבירה פלילית, תחילה עליו לתת עליה את הדין. לאחר מכן אפשר לדון בשאלת גיוסו או שירותו.

וזה צריך להיות הכלל בכל פעם שנתפס עריק במהלך ביצוע עבירה פלילית.

דווקא משום שמדובר בצבא

הצבא צריך להיות מקום של משמעת, אחריות וכיבוד החוק.

"והיה מחניך קדוש" אינו אומר שהצבא צריך להיות מקלט למי שמבקש להתחמק מן הדין.

קדושת המחנה מחייבת אותנו לומר את האמת גם כאשר היא אינה נוחה:

אם אדם גנב – יש לשפוט אותו על גניבה.

אם הוא עריק – אפשר לטפל גם בעריקות.

אבל אסור שהעריקות תהפוך למסך עשן שמסתיר את העבירה הפלילית.

והדין צריך להיות שווה לכולם

לא משנה אם הוא חרדי או חילוני.

לא משנה אם הוא עריק או לא.

לא משנה אם יש הפגנות ברחובות או אין.

אם אדם חשוד בעבירה – יש לברר את החשד.

אם הוכחה אשמתו – עליו לשאת בעונש.

ואם החוק קובע שפושעים אינם מגויסים לצבא, הרי שהכלל הזה צריך להיות מיושם גם כאן.

לא מגייסים אדם כדי למחוק את עברו הפלילי, ולא הופכים את הצבא למסלול עוקף משפט.

כי אם אנחנו רוצים "מחנה קדוש", אנחנו צריכים קודם כול מחנה שיש בו דין.

גניבה היא גניבה.עריקות היא עריקות.והעובדה שאדם נתפס כעריק אינה מוחקת את העבירה הפלילית שביצע.

כך צריך להיות בכל מקרה, ללא קשר למגזר, לאידאולוגיה או ללחץ הדוסים.

לאחר הנצחון על גוליאת דוד בן ישי שבא ממכלאות צאן נהיה איש ידוע בישראל ואהוב מאוד, גם על ילדיו של שאול :

וַיְהִ֗י כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל–שָׁא֔וּל וְנֶ֙פֶשׁ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נִקְשְׁרָ֖ה בְּנֶ֣פֶשׁ דָּוִ֑ד (ויאהבו) וַיֶּאֱהָבֵ֥הוּ יְהוֹנָתָ֖ן כְּנַפְשֽׁוֹ: וַיִּקָּחֵ֥הוּ שָׁא֖וּל בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְלֹ֣א נְתָנ֔וֹ לָשׁ֖וּב בֵּ֥ית אָבִֽיו: וַיִּכְרֹ֧ת יְהוֹנָתָ֛ן וְדָוִ֖ד בְּרִ֑ית בְּאַהֲבָת֥וֹ אֹת֖וֹ כְּנַפְשֽׁוֹ: וַיִּתְפַּשֵּׁ֣ט יְהוֹנָתָ֗ן אֶֽת–הַמְּעִיל֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְדָוִ֑ד וּמַדָּ֕יו וְעַד–חַרְבּ֥וֹ וְעַד–קַשְׁתּ֖וֹ וְעַד–חֲגֹרֽוֹ: וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלָחֶ֤נּוּ שָׁאוּל֙ יַשְׂכִּ֔יל וַיְשִׂמֵ֣הוּ שָׁא֔וּל עַ֖ל אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֑ה וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י כָל–הָעָ֔ם וְגַ֕ם בְּעֵינֵ֖י עַבְדֵ֥י שָׁאֽוּל: שמואל פרשת דוד.

שאול משאיר את דוד אצלו, לא נותן לו לשוב לבית אביו, זיהה "טאלנט" ומשאיר אותו אצלו.

וַיִּקָּחֵ֥הוּ שָׁא֖וּל בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְלֹ֣א נְתָנ֔וֹ לָשׁ֖וּב בֵּ֥ית אָבִֽיו: 

ודוד מצליח גם בביתו של שאול:

ברית אחים בין דוד ויהונתן:

וַיִּכְרֹ֧ת יְהוֹנָתָ֛ן וְדָוִ֖ד בְּרִ֑ית בְּאַהֲבָת֥וֹ אֹת֖וֹ כְּנַפְשֽׁוֹ: וַיִּתְפַּשֵּׁ֣ט יְהוֹנָתָ֗ן אֶֽת–הַמְּעִיל֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְדָוִ֑ד וּמַדָּ֕יו וְעַד–חַרְבּ֥וֹ וְעַד–קַשְׁתּ֖וֹ וְעַד–חֲגֹרֽוֹ:

למעשה יהונתן נותן לדוד את מדיו, ומדיו של יהונתן הם מדים של בן מלך, יורש המלך וגם תפקידו:

וַיְהִ֗י כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל–שָׁא֔וּל וְנֶ֙פֶשׁ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נִקְשְׁרָ֖ה בְּנֶ֣פֶשׁ דָּוִ֑ד (ויאהבו) וַיֶּאֱהָבֵ֥הוּ יְהוֹנָתָ֖ן כְּנַפְשֽׁוֹ:

כך תוארה מידת אהבתו של יהונתן לדוד:

וַיֶּאֱהָבֵ֥הוּ יְהוֹנָתָ֖ן כְּנַפְשֽׁוֹ:

והם נהיים חברים לנשק. צריך לחשוב על הסימליות שבן המלך נותן לדוד את מדיו שלו ולא רק מדיו:

וַיִּתְפַּשֵּׁ֣ט יְהוֹנָתָ֗ן אֶֽת–הַמְּעִיל֙:

והכי חשוב, גם את כיליו:

אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְדָוִ֑ד וּמַדָּ֕יו וְעַד–חַרְבּ֥וֹ וְעַד–קַשְׁתּ֖וֹ וְעַד–חֲגֹרֽוֹ: 

מעיל מסמל משרה, כלים הם כלי המשרה, אין ערך למעיל ללא הכלי, ללא הכלי המעיל עקר.

הכל בחבילה אחת.

וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלָחֶ֤נּוּ שָׁאוּל֙ יַשְׂכִּ֔יל וַיְשִׂמֵ֣הוּ שָׁא֔וּל עַ֖ל אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֑ה וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י כָל–הָעָ֔ם וְגַ֕ם בְּעֵינֵ֖י עַבְדֵ֥י שָׁאֽוּל:

דוד התקבל גם על ידי העם וגם על עבדי המלך, אנשי המלך:

וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י כָל–הָעָ֔ם וְגַ֕ם בְּעֵינֵ֖י עַבְדֵ֥י שָׁאֽוּל:

ומפה התחילה קנאת שאול בדוד, דוד זכה באהבת העם כנכנס למקום המלך:

וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֗ם בְּשׁ֤וּב דָּוִד֙ מֵהַכּ֣וֹת אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַתֵּצֶ֨אנָה הַנָּשִׁ֜ים מִכָּל–עָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ (לשור) לָשִׁ֣יר וְהַמְּחֹל֔וֹת לִקְרַ֖את שָׁא֣וּל הַמֶּ֑לֶךְ בְּתֻפִּ֥ים בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְשָׁלִשִֽׁים: וַֽתַּעֲנֶ֛ינָה הַנָּשִׁ֥ים הַֽמְשַׂחֲק֖וֹת וַתֹּאמַ֑רְןָ הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙ (באלפו) בַּאֲלָפָ֔יו וְדָוִ֖ד בְּרִבְבֹתָֽיו:וַיִּ֨חַר לְשָׁא֜וּל מְאֹ֗ד וַיֵּ֤רַע בְּעֵינָיו֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיֹּ֗אמֶר נָתְנ֤וּ לְדָוִד֙ רְבָב֔וֹת וְלִ֥י נָתְנ֖וּ הָאֲלָפִ֑ים וְע֥וֹד ל֖וֹ אַ֥ךְ הַמְּלוּכָֽה:  וַיְהִ֥י שָׁא֖וּל (עון) עוֹיֵ֣ן אֶת–דָּוִ֑ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָהָֽלְאָה: פרשת דוד.

לְדָוִד֙ רְבָב֔וֹת וְלִ֥י נָתְנ֖וּ הָאֲלָפִ֑ים

ומיום זה והלאה (ולא למעלה):

וַיְהִ֥י שָׁא֖וּל (עון) עוֹיֵ֣ן אֶת–דָּוִ֑ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָהָֽלְאָה:

וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַתִּצְלַ֣ח רוּחַ֩ אֱלֹהִ֨ים | רָעָ֤ה | אֶל–שָׁאוּל֙ וַיִּתְנַבֵּ֣א בְתוֹךְ–הַבַּ֔יִת וְדָוִ֛ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָד֖וֹ כְּי֣וֹם | בְּי֑וֹם וְהַחֲנִ֖ית בְּיַד–שָׁאֽוּל: וַיָּ֤טֶל שָׁאוּל֙ אֶֽת–הַחֲנִ֔ית וַיֹּ֕אמֶר אַכֶּ֥ה בְדָוִ֖ד וּבַקִּ֑יר וַיִּסֹּ֥ב דָּוִ֛ד מִפָּנָ֖יו פַּעֲמָֽיִם: וַיִּרָ֥א שָׁא֖וּל מִלִּפְנֵ֣י דָוִ֑ד כִּֽי–הָיָ֤ה יְהוָה֙ עִמּ֔וֹ וּמֵעִ֥ם שָׁא֖וּל סָֽר: וַיְסִרֵ֤הוּ שָׁאוּל֙ מֵֽעִמּ֔וֹ וַיְשִׂמֵ֥הוּ ל֖וֹ שַׂר–אָ֑לֶף וַיֵּצֵ֥א וַיָּבֹ֖א לִפְנֵ֥י הָעָֽם: וַיְהִ֥י דָוִ֛ד לְכָל–דָּרְכָ֖ו מַשְׂכִּ֑יל וַֽיהוָ֖ה עִמּֽוֹ: וַיַּ֣רְא שָׁא֔וּל אֲשֶׁר–ה֖וּא מַשְׂכִּ֣יל מְאֹ֑ד וַיָּ֖גָר מִפָּנָֽיו: וְכָל–יִשְׂרָאֵל֙ וִיהוּדָ֔ה אֹהֵ֖ב אֶת–דָּוִ֑ד כִּֽי–ה֛וּא יוֹצֵ֥א וָבָ֖א לִפְנֵיהֶֽם: וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל–דָּוִ֗ד הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַגְּדוֹלָ֤ה מֵרַב֙ אֹתָהּ֙ אֶתֶּן–לְךָ֣ לְאִשָּׁ֔ה אַ֚ךְ הֱיֵה–לִּ֣י לְבֶן–חַ֔יִל וְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמ֣וֹת יְהוָ֑ה וְשָׁא֣וּל אָמַ֗ר אַל–תְּהִ֤י יָדִי֙ בּ֔וֹ וּתְהִי–ב֖וֹ יַד–פְּלִשְׁתִּֽים: פרשת דוד.

והוא מנסה להרוג את דוד ורואה נס ומבין שלא כדאי לו ל"התעסק" כמו שאומרים, עם דוד:

וַיִּרָ֥א שָׁא֖וּל מִלִּפְנֵ֣י דָוִ֑ד כִּֽי–הָיָ֤ה יְהוָה֙ עִמּ֔וֹ וּמֵעִ֥ם שָׁא֖וּל סָֽר:

ושולח אותו לשדה הקרב, מתוך מקום שהוא מקווה שהפלישתים יהרגו אותו, שהפלישתים יעשו את מה שהוא מפחד לעשות, שאול פחד מדוד יען כי הוא הבין שרוח אלהים בו ומתוך המקום הזה הוא פחד מבורא עולם ולכן:

וְשָׁא֣וּל אָמַ֗ר אַל–תְּהִ֤י יָדִי֙ בּ֔וֹ וּתְהִי–ב֖וֹ יַד–פְּלִשְׁתִּֽים: 

ומבקש לתת לדוד את ביתו מירב ומקווה שנישואיו לביתו יהיו לו למוקש:

וַיַּ֣רְא שָׁא֔וּל אֲשֶׁר–ה֖וּא מַשְׂכִּ֣יל מְאֹ֑ד וַיָּ֖גָר מִפָּנָֽיו: וְכָל–יִשְׂרָאֵל֙ וִיהוּדָ֔ה אֹהֵ֖ב אֶת–דָּוִ֑ד כִּֽי–ה֛וּא יוֹצֵ֥א וָבָ֖א לִפְנֵיהֶֽם: וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל–דָּוִ֗ד הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַגְּדוֹלָ֤ה מֵרַב֙ אֹתָהּ֙ אֶתֶּן–לְךָ֣ לְאִשָּׁ֔ה אַ֚ךְ הֱיֵה–לִּ֣י לְבֶן–חַ֔יִל וְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמ֣וֹת יְהוָ֑ה וְשָׁא֣וּל אָמַ֗ר אַל–תְּהִ֤י יָדִי֙ בּ֔וֹ וּתְהִי–ב֖וֹ יַד–פְּלִשְׁתִּֽים: וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל–שָׁא֗וּל מִ֤י אָֽנֹכִי֙ וּמִ֣י חַיַּ֔י מִשְׁפַּ֥חַת אָבִ֖י בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי–אֶהְיֶ֥ה חָתָ֖ן לַמֶּֽלֶךְ: וַיְהִ֗י בְּעֵ֥ת תֵּ֛ת אֶת–מֵרַ֥ב בַּת–שָׁא֖וּל לְדָוִ֑ד וְהִ֧יא נִתְּנָ֛ה לְעַדְרִיאֵ֥ל הַמְּחֹלָתִ֖י לְאִשָּֽׁה:

וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶתְּנֶ֤נָּה לּוֹ֙ וּתְהִי–ל֣וֹ לְמוֹקֵ֔שׁ

דוד שלא יודע על מחשבות ליבו של שאול ובן למעמד שאינו מעמד אצולה הוא מרגיש שהוא לא ראוי מבחינת שהוא עני והיא בת מלך...

וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל–שָׁא֗וּל מִ֤י אָֽנֹכִי֙ וּמִ֣י חַיַּ֔י מִשְׁפַּ֥חַת אָבִ֖י בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי–אֶהְיֶ֥ה חָתָ֖ן לַמֶּֽלֶךְ:

דוד לא הסכים להתחתן עם מירב חינם כהצעה הזאת.

ולכן:

וַיְהִ֗י בְּעֵ֥ת תֵּ֛ת אֶת–מֵרַ֥ב בַּת–שָׁא֖וּל לְדָוִ֑ד וְהִ֧יא נִתְּנָ֛ה לְעַדְרִיאֵ֥ל הַמְּחֹלָתִ֖י לְאִשָּֽׁה:

בעת שהיא הייתה אמורה להתחתן עם דוד, היא ניתנה לעדריאל במקום.

ושאול לא מתייאש ולאחר שנודע לו שמיכל אוהבת את דוד הוא מציע אותה לדוד,

וַתֶּאֱהַ֛ב מִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֶת–דָּוִ֑ד וַיַּגִּ֣דוּ לְשָׁא֔וּל וַיִּשַׁ֥ר הַדָּבָ֖ר בְּעֵינָֽיו: וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶתְּנֶ֤נָּה לּוֹ֙ וּתְהִי–ל֣וֹ לְמוֹקֵ֔שׁ וּתְהִי–ב֖וֹ יַד–פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל–דָּוִ֔ד בִּשְׁתַּ֛יִם תִּתְחַתֵּ֥ן בִּ֖י הַיּֽוֹם: וַיְצַ֨ו שָׁא֜וּל אֶת–עֲבָדָ֗ו דַּבְּר֨וּ אֶל–דָּוִ֤ד בַּלָּט֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֨ה חָפֵ֤ץ בְּךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְכָל–עֲבָדָ֖יו אֲהֵב֑וּךָ וְעַתָּ֖ה הִתְחַתֵּ֥ן בַּמֶּֽלֶךְ: וַֽיְדַבְּר֞וּ עַבְדֵ֤י שָׁאוּל֙ בְּאָזְנֵ֣י דָוִ֔ד אֶת–הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד הַֽנְקַלָּ֤ה בְעֵֽינֵיכֶם֙ הִתְחַתֵּ֣ן בַּמֶּ֔לֶךְ וְאָנֹכִ֖י אִֽישׁ–רָ֥שׁ וְנִקְלֶֽה: וַיַּגִּ֜דוּ עַבְדֵ֥י שָׁא֛וּל ל֖וֹ לֵאמֹ֑ר כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה דִּבֶּ֥ר דָּוִֽד: וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל כֹּֽה–תֹאמְר֣וּ לְדָוִ֗ד אֵֽין–חֵ֤פֶץ לַמֶּ֙לֶךְ֙ בְּמֹ֔הַר כִּ֗י בְּמֵאָה֙ עָרְל֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים לְהִנָּקֵ֖ם בְּאֹיְבֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְשָׁא֣וּל חָשַׁ֔ב לְהַפִּ֥יל אֶת–דָּוִ֖ד בְּיַד–פְּלִשְׁתִּֽים: וַיַּגִּ֨דוּ עֲבָדָ֤יו לְדָוִד֙ אֶת–הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיִּשַׁ֤ר הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י דָוִ֔ד לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וְלֹ֥א מָלְא֖וּ הַיָּמִֽים: וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד וַיֵּ֣לֶךְ | ה֣וּא וַאֲנָשָׁ֗יו וַיַּ֣ךְ בַּפְּלִשְׁתִּים֮ מָאתַ֣יִם אִישׁ֒ וַיָּבֵ֤א דָוִד֙ אֶת–עָרְלֹ֣תֵיהֶ֔ם וַיְמַלְא֣וּם לַמֶּ֔לֶךְ לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וַיִּתֶּן–ל֥וֹ שָׁא֛וּל אֶת–מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה:  וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם–דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ: שמואל פרשת דוד.

תחשבו שדוד המלך היה מתחתן חינם עם בת המלך, זאת היתה עת שהיה מלך בישראל ועל פי משפט המלך עם ישראל היו עבדי המלך כי המלך היה משיח של בורא עולם.

אם דוד היה מתחתן חינם עם מיכל זה כמו שמעביד מחתן את העבד שלו עם אחת מנערותיו ומשכך החוק הזה עליו:

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:  אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ: שמואל- פרשת דוד.

וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל כֹּֽה–תֹאמְר֣וּ לְדָוִ֗ד אֵֽין–חֵ֤פֶץ לַמֶּ֙לֶךְ֙ בְּמֹ֔הַר כִּ֗י בְּמֵאָה֙ עָרְל֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים לְהִנָּקֵ֖ם בְּאֹיְבֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְשָׁא֣וּל חָשַׁ֔ב לְהַפִּ֥יל אֶת–דָּוִ֖ד בְּיַד–פְּלִשְׁתִּֽים: 

מאה עורלות פלישתים..

ודוד מביא לו מאתיים:

וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד וַיֵּ֣לֶךְ | ה֣וּא וַאֲנָשָׁ֗יו וַיַּ֣ךְ בַּפְּלִשְׁתִּים֮ מָאתַ֣יִם אִישׁ֒ וַיָּבֵ֤א דָוִד֙ אֶת–עָרְלֹ֣תֵיהֶ֔ם וַיְמַלְא֣וּם לַמֶּ֔לֶךְ לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וַיִּתֶּן–ל֥וֹ שָׁא֛וּל אֶת–מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה: 

ומיכל אוהבת את דוד וגם בורא עולם עם דוד ושאול עודנו מקנא ומפחד יותר כי גם העם אוהב את דוד וגם עבדיו של שאול אוהבים את דוד וגם יהונתן בנו של שאול אוהב את דוד ועכשיו גם בתו מיכל גם היא אוהבת את דוד:

וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם–דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ: וַיֹּ֣אסֶף שָׁא֗וּל לֵרֹ֛א מִפְּנֵ֥י דָוִ֖ד ע֑וֹד וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת–דָּוִ֖ד כָּל–הַיָּמִֽים:  וַיֵּצְא֖וּ שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י | מִדֵּ֣י צֵאתָ֗ם שָׂכַ֤ל דָּוִד֙ מִכֹּל֙ עַבְדֵ֣י שָׁא֔וּל וַיִּיקַ֥ר שְׁמ֖וֹ מְאֹֽד:

פרשת דוד- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

בנאום ההבהרה  של הרב לנדו, הרב הסביר שהדברים החריפים שאמר על “רצח ממש” ו“מלחמות לשם כבוד המדינה” לא נועדו לשמיעה ברבים, לא נועדו לשמע הרבים, ובוודאי לא נועדו להגיע לאוזני אויבי ישראל.

בדברי ההבהרה שלו, כפי שפורסמו בתקשורת, הרב אמר במפורש:

"הדברים נאמרו בחדרי חדרים ולא נועדו לשמיעה ברבים."

והוסיף:

"דברים שאמרתי בשיחה פרטית."

ובתקצירים נוספים הופיע גם:

"עיוות וחוסר הבנה מוחלט."

כלומר — הרב לנדו עצמו מאשר שהדברים נאמרו בשיח פנימי, לא כעמדה ציבורית, ולא כמשפט שנועד לצאת החוצה.

אבל מישהו — אחד מהנוכחים בחדר — בחר להדליף את הדברים.

וזו נקודת המפנה האמיתית: הנזק הגדול לישראל לא נגרם מהרב לנדו — אלא מהמדליף.

ומי המדליף שהגיע עד לשכתו של הרב, מישהו ממקורביו.

מישהו ממקורביו של לנדו בגד בו, בגד באמונו.

1. הדלפה שהפכה אמירה פרטית לנשק תעמולה

כאשר רב בכיר בישראל אומר בחדר סגור משפט כמו “רצח ממש”, זה נשאר בגדר שיח פנימי. אבל כאשר מישהו מדליף זאת — הוא הופך את המשפט לכלי נשק בידי שונאי ישראל.

הדלפה זו מאפשרת לארגוני BDS, לאנטישמים ולגורמים עוינים לומר:

“אפילו רב בישראל אומר שמדינת ישראל רוצחת.”

הם לא צריכים להמציא עלילות דם — הם מצטטים רב ישראלי בכיר. המדליף נתן להם את המתנה שהם חלמו עליה.

2. הנזק לא נובע מהדברים עצמם — אלא מהדלפתם

הרב לנדו הבהיר:

זהו משפט שמסיר כל ספק: הוא לא רצה שהדברים יפורסמו. הוא לא רצה שהדברים יגיעו לציבור. הוא בוודאי לא רצה שהדברים יגיעו לאוזני אויבי ישראל.

מי שהדליף — הוא זה שהפך את הדברים לבעיה ציבורית ובינלאומית.

הוא זה שגרם לנזק התודעתי. הוא זה שהפך אמירה פרטית לנשק תעמולה. הוא זה שהעניק לשונאי ישראל ציטוט מושלם.

3. הדלפה שמשרתת את אויבי ישראל

הדלפה כזו אינה תמימה. היא מעניקה לשונאי ישראל:

• לגיטימציה לעלילות דם

• ציטוטים “מבית” שמערערים את מוסריות המדינה

• חומר תעמולה שמופץ ברשתות

• בסיס להצדקת שנאה וחרמות

• כלי הסתה חדש נגד ישראל

בעידן שבו כל משפט מתורגם ומופץ תוך דקות, הדלפה כזו היא פגיעה אסטרטגית.

4. בגידה בחצר — לא רק ברב, אלא בעם ישראל

המעשה הזה אינו רק בגידה באמון הרב. הוא בגידה בעם ישראל כולו.

המדליף:

• הפר אמון

• פגע ברב

• פגע במדינה

• פגע במאבק ההסברתי

• פגע באחדות הלאומית

• פגע בביטחון התודעתי

• העניק נשק לשונאי ישראל

הוא ידע שהדברים רגישים. ידע שהם נאמרו בחדר סגור. ידע שהם עלולים להזיק. ובכל זאת — בחר להדליף.

זו אינה טעות. זהו מעשה מודע.

5. סיכום: הנזק הגדול לא נגרם מהרב — אלא מהמדליף

הרב לנדו דיבר בשיחה פרטית. הוא הבהיר שהדברים נאמרו “בחדרי חדרים”, “בשיחה פרטית”, ושהייתה “עיוות וחוסר הבנה מוחלט”.

מי שהדליף את הדברים:

• הפר אמון

• פגע ברב

• פגע בישראל

• העניק נשק לשונאיה

• וגרם נזק תודעתי עצום

הבגידה אינה בדברי הרב — אלא בהוצאתם החוצה.

דבריו של לנדו אינם רק ביקורת פנימית — הם עלולים להפוך לנשק חיצוני. כאשר רב בישראל אומר “רצח ממש”, העולם שומע “ישראל רוצחת” — והנזק כבר נעשה.

הטענה של לנדו אינה רק בעייתית — היא אבסורדית. זהו ניסיון עלוב להרוויח את היתרונות של ביקורת אופוזיציונית, בלי לשלם את המחיר של אחריות קואליציונית- הרב עירום.

הנזק בדבריו של לנדו: כשהאמירה של רב בישראל הופכת לנשק בידי שונאי ישראל:

דבריו של הרב דב לנדו, שבהם אמר:

"אם המדינה שולחת אנשים, חיילים, לשם כבוד המדינה, והורגים אנשים – גם זה מותר? רצח ממש. אז הם מסיתים לרצח. הם עושים מלחמות לא לשם הצלה, רק לשם כבוד המדינה."

מעוררים לא רק ויכוח פנימי בישראל, אלא גם חשש עמוק מההשלכות החיצוניות. כאשר רב בכיר בישראל מתבטא כך, העולם שומע לא ביקורת מוסרית — אלא האשמה ישירה כלפי מדינת ישראל כ"רוצחת". וזהו נזק תודעתי עצום.

1. מתנה לשונאי ישראל

בעידן שבו ישראל נאבקת על זכותה להגן על אזרחיה מול טרור, אמירה כזו היא מתנה לאויביה. היא מספקת להם ציטוט מושלם: “אפילו רב בישראל אומר שמדינת ישראל רוצחת.” מכאן הדרך קצרה להפצת שנאה, להצדקת חרמות, ולערעור הלגיטימיות של ישראל בעולם.

ארגונים אנטי־ישראליים, תנועות BDS, וגורמים עוינים כבר יודעים לנצל כל אמירה מסוג זה — במיוחד כשהיא מגיעה ממנהיג רוחני בעל מעמד.

2. הנזק המוסרי והתדמיתי

ישראל מתמודדת עם קמפיינים שמנסים להציג את פעולותיה כהתקפות לא מוצדקות. כאשר רב בכיר מאשר לכאורה את הנרטיב הזה, הוא מחליש את ההגנה המוסרית של המדינה. הוא מערער את האמון בצדקת הדרך, ויוצר מצג שווא של עם שמאבד את צידוקו.

הנזק אינו רק תדמיתי — הוא מוסרי. הוא פוגע בתחושת הצדק של הציבור הישראלי עצמו, ומערער את האחדות הלאומית בשעת מלחמה.

3. האבסורד: הוא יודע

לנדו אינו אדם מן השורה. אנשיו ישבו בקבינט המדיני־ביטחוני, השתתפו בדיונים, שמעו את המידע הרגיש, את האיומים ואת הדילמות. הוא יודע היטב את המציאות הביטחונית ואת מורכבותה. ולכן, כשהוא מדבר על “רצח ממש”, האויבים חושבים שהוא עושה זאת מתוך ידיעה — לא מתוך בורות. וזה מה שהופך את דבריו לחמורים פי כמה.

הוא לא רק מבקר את הממשלה; הוא מבקר את החלטות שהוא עצמו היה שותף ליצירת התנאים להן.

4. ההשלכות בעולם

בעידן של תקשורת גלובלית, כל משפט מתורגם, מצוטט ומופץ. אמירה כזו לא נשארת בגבולות ישראל — היא תופיע בכותרות עיתונים אנטי־ישראליים, תצוטט באו״ם, ותשמש “הוכחה” לכך שישראל מבצעת פשעים. הנזק הזה קשה למדידה, אך הוא אמיתי: הוא מחליש את ההגנה הציבורית של ישראל בעולם, פוגע במעמדה המוסרי, ומעניק לגיטימציה לשנאה.

5. אחריות של מנהיגות רוחנית

מנהיג רוחני נושא באחריות כבדה למילותיו. כאשר הוא מדבר, דבריו אינם נשמעים רק בבית מדרש — הם נשמעים בעולם כולו. אמירה כזו אינה רק טעות פוליטית; היא פגיעה בעם ישראל כולו.

סיכום

דבריו של לנדו אינם רק ביקורת פנימית — הם עלולים להפוך לנשק חיצוני. הם מעניקים לשונאי ישראל לגיטימציא, מערערים את הצדקת ההגנה העצמית, ופוגעים באחדות הלאומית. כאשר רב בישראל אומר “רצח ממש”, העולם שומע “ישראל רוצחת” — והנזק כבר נעשה.

לקרוא עוד:

הטענה של לנדו אינה רק בעייתית — היא אבסורדית. זהו ניסיון עלוב להרוויח את היתרונות של ביקורת אופוזיציונית, בלי לשלם את המחיר של אחריות קואליציונית- הרב עירום.

האבסורד בטענתו של לנדו: ביקורת שמפנה אצבע מאשימה… כלפי עצמו

הסערה  סביב דבריו של הרב דב לנדו אינה נובעת רק מגסות הרוח של דבריו, אלא מהסתירה העמוקה שבין תוכן דבריו לבין מעמדו הפוליטי. לנדו לא רק תמך בקואליציא — אנשיו ישבו בקבינט המדיני־ביטחוני, הגוף שמקבל את ההחלטות הרגישות ביותר לגבי יציאה למלחמה, הפעלת כוח, והנחיות לצה״ל.

לכן, כאשר הוא מטיח האשמות כלפי “המדינה” ו“הקואליציא”, הוא למעשה מטיח אותן כלפי עצמו וכלפי שותפיו הקרובים ביותר.

1. הציטוט של האבסורד

לנדו אמר:

"אם המדינה שולחת אנשים, חיילים, לשם כבוד המדינה, והורגים אנשים – גם זה מותר? רצח ממש. אז הם מסיתים לרצח. הם עושים מלחמות לא לשם הצלה, רק לשם כבוד המדינה."

אלה דברים קשים, שמציגים את פעולות החיילים כ"רצח ממש" — ומטיל את האחריות על “המדינה” ו“הקואליציא”.

אבל “המדינה” ו“הקואליציא” שהוא מדבר עליהן — הן בדיוק הממשלה שהוא עצמו תמך בה, ושאנשיו היו חלק ממנה ברמה הגבוהה ביותר.

2. אי אפשר להאשים את מקבלי ההחלטות כשאתה אחד מהם

הקבינט המדיני־ביטחוני הוא הגוף שמאשר:

• יציאה למבצע

• שינויי מדיניות בשטח

• כללי הפתיחה באש

• מטרות מלחמה

• מהלכים אסטרטגיים רחבי־היקף

כאשר לנדו אומר שהקואליציא “מסיתה לרצח” או “עושה מלחמות לשם כבוד המדינה”, הוא לא מדבר על גוף זר. הוא מדבר על הקבינט שבו ישבו נציגיו.

הוא מבקר החלטות שהוא עצמו היה שותף מלא ליצירת התנאים הפוליטיים שאפשרו אותן.

3. ביקורת פנימית שמתחזה לביקורת חיצונית

לנדו מנסה להציג את הביקורת כאילו היא מגיעה מבחוץ — כאילו הוא מתריע על עוולות של ממשלה אחרת. אבל העם יודע היטב:

• מפלגתו תמכה בקואליציא

• אנשיו היו חלק ממנה

• חלקם ישבו בקבינט

• הם היו שותפים להחלטות שהוא מבקר

לכן הביקורת שלו אינה “ביקורת על הממשלה”. היא ביקורת על עצמו.

וזהו לב האבסורד.

4. אם החיילים פעלו לפי הוראות — מי נתן את ההוראות?

לנדו טוען שהחיילים ביצעו מעשים חמורים משום שהקואליציא שלחה אותם “לשם כבוד המדינה”.

אבל מי נותן את ההוראות לחיילים? הקבינט.

ומי היה חלק מהקבינט? אנשיו.

לכן, אם יש בעיה מוסרית או משפטית בהנחיות — האחריות היא של מקבלי ההחלטות, לא של החיילים. והאחריות הזו כוללת גם את לנדו ואת מפלגתו.

5. ניסיון להתנער מאחריות תוך שימוש בשפה מוסרית 

לנדו משתמש במילים כמו “רצח ממש” ו“מסיתים לרצח”, אך נמנע מלהתייחס לאחריותו שלו להחלטות שהובילו למעשים שהוא מגנה.

זהו ניסיון להציג עצמו כמי שמתריע על עוולות — בלי לשאת באחריות על חלקו בהן.

6. האבסורד המלא: להיות גם שותף להחלטות וגם המבקר שלהן מבחוץ

לנדו מנסה לייצר מצב בלתי אפשרי:

• להיות חלק מהקואליציא

• להיות חלק מהקבינט

• להיות שותף להחלטות

• אבל לבקר את אותן החלטות כאילו התקבלו בלעדיו

זהו ניסיון להרוויח את היתרונות של ביקורת אופוזיציונית, בלי לשלם את המחיר של אחריות קואליציונית.

וזהו בדיוק האבסורד שבדבריו.

סיכום

הטענה של לנדו אינה רק בעייתית — היא אבסורדית. היא מנסה לייצר הפרדה מלאכותית בין לנדו/גולדקנופף/גפני לבין הקואליציא, למרות שהוא היה חלק ממנה. היא מטילה אחריות על ההנהגה, אך מתעלמת מכך שהוא עצמו היה חלק מההנהגה. היא מבקרת את ההחלטות, אך מתנערת מהאחריות להן. והיא עושה זאת תוך שימוש בשפה מוסרית חריפה שמעצימה את הסתירה.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ בְּיוֹם־הַחֹ֥דֶשׁ הָֽרִאשׁ֖וֹן בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ תָּקִ֕ים אֶת־מִשְׁכַּ֖ן אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ שְׁמוֹת֙- פרשת פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙.

עוד מועד במועד הזה:

כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל וּבְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בָּא אֶל יְרוּשָׁלִַם כְּיַד אֱלֹהָיו הַטּוֹבָה עָלָיו: עזרא.

באחד לחודש הראשון הוא האביב זה יום יסוד המעלה מבבל

ובאחד לחודש החמישי הוא חודש אב, השיבה לירושלים מבבל.

שני המועדים נאמרים באותו משפט חשבתי על זה שבכנסת אישרו את חוק יסוד תורה באחד לחודש הזה הוא החודש החמישי, במחשבה הראשונה חשבתי שהם כיוונו ליום יסוד המעלה, אך יום יסוד המעלה הוא בראשון לחודש הראשון, כך שזה לא יכול להתחבר, מה שבטוח שהדוסים לנוכח האישור לחוק באו לירושלים כיד ביבי הטובה עליהם.

אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃ וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ וְאִתּ֗וֹ אָֽהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֨לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ׃ כָּל־הַזָּהָ֗ב הֶֽעָשׂוּי֙ לַמְּלָאכָ֔ה בְּכֹ֖ל מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיְהִ֣י ׀ זְהַ֣ב הַתְּנוּפָ֗ה תֵּ֤שַׁע וְעֶשְׂרִים֙ כִּכָּ֔ר וּשְׁבַ֨ע מֵא֧וֹת וּשְׁלֹשִׁ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶלֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַֽחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ בֶּ֚קַע לַגֻּלְגֹּ֔לֶת מַֽחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֨ל הָֽעֹבֵ֜ר עַל־הַפְּקֻדִ֗ים מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים׃ וַיְהִ֗י מְאַת֙ כִּכַּ֣ר הַכֶּ֔סֶף לָצֶ֗קֶת אֵ֚ת אַדְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת אַדְנֵ֣י הַפָּרֹ֑כֶת מְאַ֧ת אֲדָנִ֛ים לִמְאַ֥ת הַכִּכָּ֖ר כִּכָּ֥ר לָאָֽדֶן׃  פרשת פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙.

ואלה התורמים וסכום התרומה:

בֶּ֚קַע לַגֻּלְגֹּ֔לֶת מַֽחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֨ל הָֽעֹבֵ֜ר עַל־הַפְּקֻדִ֗ים מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה:

ומשכך התרומה היא מהפיקודים האלה מפרשת תרומה שקדמה לזאת:

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לִפְקֻֽדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַֽיהוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃  זֶ֣ה ׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָֽעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַֽחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַֽחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהוָֽה׃ כֹּ֗ל הָֽעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃ והֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹֽׁתֵיכֶֽם׃  וְלָֽקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָֽתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹֽׁתֵיכֶֽם׃  פרשת תרומה.

ואלה המתפקדים:

רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לִפְקֻֽדֵיהֶם֒

בני ישראל ובניהם,

כֹּ֗ל הָֽעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה:

והתרומה היא לעבודת אהל מועד:

וְנָֽתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד

לכיפורי נפש:

לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹֽׁתֵיכֶֽם׃

וכל התרומות האלה לעבודת אהל מועד, ללוי ולכהן. כאמור, לעבודת אהל מועד שמיועד גם לכפרת נפש לבני ישראל ובניהם והמתפקדים לפיקודים האלה.

וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶלֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַֽחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ בֶּ֚קַע לַגֻּלְגֹּ֔לֶת מַֽחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֨ל הָֽעֹבֵ֜ר עַל־הַפְּקֻדִ֗ים מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים׃

בפיקודים האלה, אין את התנאי של יוצאי צבא כמו בפיקודים האלה:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא: במדבר.

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:

הדגשה:

לְבֵית אֲבֹתָם

בנים ולא בנות,

כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:

גם במקרה זה נלמד שהיהדות, משך הזרע ומשכך הפיקודים, על פי האבא ולא על פי האמא.

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה

כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל

בְּיִשְׂרָאֵל

תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם:

הצבא שאחרי הצבא.. המשרות.

הדוס לצורך העניין ,לא בפיקודים אלה.

הדוס גם לא בפיקודי נחלות:

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:  מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: במדבר.

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:

ובהמשך:

אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת:

לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת:

מספר שמות, על פי שבט, על פי ראש השבט אליו בני ישראל שייכים, יהודה.. אשר.. דן.. כל שבט והנחלה שלו.

וַֽיַּעֲשׂוּ֙ אֶת־אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם מֻֽסַבֹּ֖ת מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֑ב מְפֻתָּחֹת֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם עַל־שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֗ם עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּר֖וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ שְׁמוֹת֙- פרשת פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙.

חוֹתָ֔ם עַל־שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

שימני כחותם.

וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֗ם עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּר֖וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל

כדבר בורא עולם:

כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

רָב֧וּעַ הָיָ֛ה כָּפ֖וּל עָשׂ֣וּ אֶת־הַחֹ֑שֶׁן זֶ֧רֶת אָרְכּ֛וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּ֖וֹ כָּפֽוּל׃ וַיְמַ֨לְאוּ־ב֔וֹ אַרְבָּעָ֖ה ט֣וּרֵי אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָֽאֶחָֽד׃ וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָֽהֲלֹֽם׃ וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה׃ וְהַטּוּר֙ הָֽרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ שֹׁ֖הַם וְיָֽשְׁפֵ֑ה מֽוּסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצֹ֥ת זָהָ֖ב בְּמִלֻּֽאֹתָֽם׃ וְ֠הָֽאֲבָנִים עַל־שְׁמֹ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֥ל הֵ֛נָּה שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל־שְׁמ֔וֹ לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט: שְׁמוֹת֙- פרשת פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙.

בני ישראל הם אבות השבטים, אבום שנים עשר השבט, האבות של שנים עשר השבט הם יוסף ויעקב. כמו שלבניו של יעקב היו עשרה ראשי שבטים לבניו של יוסף היו שני שבטים:

בנים מתפקדים בפקודת נחלה מבן עשרים שנה ומעלה ובתנאי שהם יוצאי צבא. ובתנאי שהם משך לראש השבט. יהודי הוא מזרע יהודה. ולא מזרע תמר שאביה ואמה היה כנענים.

לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ:  אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט: במדבר.

לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ:

חלוקת הנחלות, האדמה,  מתחלקת בתוך שבט למשפחותיו על פי כמה פקודים יש לכל משפחה.

חלוקת הנחלות, האדמה,  מתחלקת בתוך שבט למשפחותיו על פי כמה פקודים יש לכל משפחה- מי הוא הפקוד: מבן עשרים שנה ומעלה ששירת בצבא.

הדוס הוא גם לא בפיקודי לוי ולא בפיקודי זרע אהרן, הם לא כהנים ולא לויאים שיש ציווי לכל שבט לתת להם מנחלתם או כל התרומות שצוו עם ישראל להרים לבורא עולם דרך הלוי והכהן:

הדוס שאינו לוי ואינו כהן ושחומד שכר זה  כולל תרומת נחלה למעשה מבקש לעשוק את בורא עולם, כי אלה תרומות אשר ירימו ישראל לבורא עולם שנתן זאת ללוי ולכהן לוי ולא לדוס המצוי שאינו לוי ואינו מזרע אהרון.

לנדו ואנשיו אינם כהנים ואינם לויאים ומשכך בבקשם להפלות אותם הם מבקשים את ביקש קורח. ולא רק במקום הזה הוא עושק.

וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהֹוָה מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר:  וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב:  כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת יְהֹוָה מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן: במדבר.

וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן:

למחשבה,

התרומות ללוי ולכהן הם גם לכפרת נפש, תחשבו מה קורה שאתם נותנים זאת לאדם שבורא עולם לא ציווה אתכם לתרום לו זאת לשם זאת.

אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֨דֶשׁ֙ לְאַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן: שְׁמוֹת֙- פרשת פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙.

בגדי אהרן הכהן לשרת בקודש.

וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃ שְׁמוֹת֙- פרשת פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙.

בגדי בני אהרון לכהן.

שני תפקידים.

תפקיד לאהרון ותפקיד לבניו.

וְהִלְבַּשְׁתָּ֙ אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן אֵ֖ת בִּגְדֵ֣י הַקֹּ֑דֶשׁ וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֛וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹת֖וֹ וְכִהֵ֥ן לִֽי׃ וְאֶת־בָּנָ֖יו תַּקְרִ֑יב וְהִלְבַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם כֻּתֳּנֹֽת׃  וּמָֽשַׁחְתָּ֣ אֹתָ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר מָשַׁ֨חְתָּ֙ אֶת־אֲבִיהֶ֔ם וְכִֽהֲנ֖וּ לִ֑י וְ֠הָֽיְתָה לִֽהְיֹ֨ת לָהֶ֧ם מָשְׁחָתָ֛ם לִכְהֻנַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹֽרֹתָֽם׃ שְׁמוֹת֙- פרשת פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙.

בגדי אהרון בגדי קודש לשרת בקודש:

וְהִלְבַּשְׁתָּ֙ אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן אֵ֖ת בִּגְדֵ֣י הַקֹּ֑דֶשׁ

וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֛וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹת֖וֹ וְכִהֵ֥ן לִֽי׃

לעומתו בניו הולבשו כתנות:

וְאֶת־בָּנָ֖יו תַּקְרִ֑יב וְהִלְבַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם כֻּתֳּנֹֽת׃

בגדי הבנים ואהרן הם לא אותם בגדים אך המשיחה היא אותה משיחה של אביהם שקידשה אותם לכהן לבורא עולם:

זה נאמר על אהרון:

וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֛וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹת֖וֹ וְכִהֵ֥ן לִֽי׃

וזה על בניו:

וּמָֽשַׁחְתָּ֣ אֹתָ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר מָשַׁ֨חְתָּ֙ אֶת־אֲבִיהֶ֔ם וְכִֽהֲנ֖וּ לִ֑י:

הדגשה:

משיחת עולם:

לְדֹֽרֹתָֽם׃ 

משך זרע.

לימודי תורה על הדרך– וַיִּתְּנ֨וּ בְנֵי–יִשְׂרָאֵ֧ל לַלְוִיִּ֛ם מִנַּחֲלָתָ֖ם אֶל–פִּ֣י יְהוָ֑ה אֶת–הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת–מִגְרְשֵׁיהֶֽן: הכהן לוי מקבל אחוזה דרך הלוי, מהנחלה שניתנה ללוי מישראל– וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהֹוָה מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר– אותו הדבר עם המעשרות, הכהן מקבל מהלוי ולא מישראל.

ולעוד מחשבה:

גם דבורה היתה בת לישראלי ואשת ישראלי.

הבנים: כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם: הבנות: כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ: כולם ביחד: כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ: חָנֵּנוּ יְהוָה חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז: בישראל גם הבנים וגם הבנות הם עבדים ושפחות של בורא עולם. מפה נלמדת שהעבדות לבורא עולם ולא לאדם, מיוחסת גם לבנים וגם לבנות: