חוק אחריות הורית

כשהקטינות אינה יכולה להיות מגן מפני פגיעה באזרחים

בימים האחרונים הוצגו בתקשורת מקרים קשים של קטינים המעורבים באלימות ובעבירות פליליות, בין היתר בבת ים ובנתניה. בכתבה ששודרה בטלוויזיה הוצג מקרה שבו, על פי הדיווח, אזרחים נפגעו מהתנהגות עבריינית של קטינים, ונאמר כי העובדה שמדובר בקטינים מקשה על המשטרה לטפל בהם כפי שהציבור מצפה.

הדבר צריך להדליק נורה אדומה.

אם אזרח מותקף, מאוים או נפגע, הוא אינו שואל בן כמה האדם שפגע בו. מבחינתו, הפגיעה אמיתית. הפחד אמיתי. הנזק אמיתי.

אין פירוש הדבר שצריך להתייחס לילד צעיר בדיוק כמו לעבריין מבוגר. קטין עדיין נמצא בתהליך של התפתחות, ולכן יש חשיבות לחינוך, לשיקום ולדרך טיפול המותאמת לגילו.

אבל ההגנה על קטין אינה יכולה לבוא על חשבון ההגנה על קורבנותיו.

קטינות אינה יכולה להפוך לחומת מגן שמותירה את האזרח חסר הגנה.

ומכאן עולה הצעה חדשה: חוק אחריות הורית.

הורות אינה רק זכות – היא גם חובה

כאשר אדם הופך להורה, הוא אינו מקבל רק זכויות. הוא מקבל גם אחריות.

הורה אחראי לגידול ילדו, לחינוכו, להצבת גבולות בפניו ולהקניית ערכים של מוסר, כבוד האדם ואחריות.

ילד אינו גדל בחלל ריק. הוא גדל בבית. הוא לומד מהוריו מה מותר ומה אסור, כיצד מתייחסים לאדם אחר, מה משמעותו של גבול ומה משמעותה של אחריות.

כמובן, אין הורה שיכול לשלוט בכל פעולה של ילד, ובוודאי שאין הורה שיכול להבטיח שילדו לעולם לא יעשה דבר רע.

אבל כאשר מדובר בילד שמידרדר שוב ושוב לעבריינות, כאשר הוא מאיים, תוקף, פוגע באנשים או מטיל פחד על סביבתו — החברה חייבת לשאול גם על אחריותו של המבוגר שמופקד עליו.

המקור המוסרי – חינוך ומוסר

הצעת החוק נשענת גם על עיקרון עתיק המופיע במקורותינו:

"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר."

המסר העמוק הוא שחינוך אינו רק אהבה, פינוקים ומתן חופש.

חינוך הוא גם גבולות.

חינוך הוא לומר לילד "לא".

חינוך הוא ללמד אותו שאסור לגנוב, אסור להכות, אסור לאיים, אסור להשפיל ואסור לפגוע באדם אחר.

אהבת ילד אינה משמעותה לאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו.

לפעמים דווקא ההורה שאומר "עד כאן" הוא ההורה שאוהב את ילדו באמת.

העיקרון של חוק אחריות הורית

הצעת החוק שאני מציעה מבקשת לקבוע עיקרון ברור וחד:

כאשר בן קטין פשע – האב יישא באחריות ויישב בכלא.

נקודה.

הרעיון הוא ליצור אחריות הורית ממשית ולא רק הצהרתית.

אם המדינה אומרת שהילד הוא קטין ולכן קיימות מגבלות על אופן הענישה והטיפול בו, אין פירוש הדבר שהמערכת כולה צריכה להרים ידיים.

אם הילד קטין — יש מבוגר האחראי עליו.

ואותו מבוגר צריך לדעת שיש משמעות לחובתו לחנך.

כשהקטינות הופכת למגן – מי מגן על האזרחים?

האירועים שהוצגו בתקשורת בבת ים ובנתניה מעלים שאלה שאסור לברוח ממנה.

כאשר קטינים פוגעים באזרחים, והציבור שומע שהטיפול המשטרתי מוגבל או מסובך בשל גילם של החשודים, נוצרת תחושה קשה של חוסר אונים.

האזרח אינו צריך להיות זה שמשלם את המחיר משום שהפוגע בו הוא קטין.

המשטרה והמדינה חייבות למצוא את הדרך החוקית להתמודד עם הסכנה ולשמור על ביטחון הציבור.

אבל במקביל צריך לשאול:

מה האחריות של ההורה?

אם ילד צעיר כבר מעורב בפשיעה, האם ההורה יכול לומר: "זה הילד שלו, לא אני"?

הצעת חוק אחריות הורית אומרת: לא.

הורות משמעותה אחריות.

"למען יראו וייראו"

אחד העקרונות המרכזיים בהצעה הוא הרתעה.

הורה צריך לדעת מראש שהזנחה מוחלטת של חינוך ילדו אינה דבר שאין לו תוצאות.

אם האב יודע שבנו מסתובב עם עבריינים, תוקף אנשים, מאיים, גונב או מבצע עבירות חמורות — הוא חייב להתערב.

המסר של החוק יהיה:

הילד אולי קטין – אבל האחריות ההורית אינה קטינה.

הכוונה אינה לנקום באב.

המטרה היא לגרום לאב לפעול בזמן.

לגרום לו לעצור את ההתדרדרות.

לגרום לו להציב גבולות.

לגרום לו לפנות לעזרה.

ולגרום לו להבין שהחובה לחנך את הילד אינה יכולה לעבור כולה אל המשטרה, בתי המשפט ושירותי הרווחה.

למה עונש מאסר?

הצעת החוק מבקשת עונש משמעותי – מאסר.

הסיבה לכך היא שהחוק צריך להיות בעל כוח הרתעה אמיתי.

אם ההורה יודע שהמחיר על אדישות מוחלטת לפשיעה של ילדו הוא רק אזהרה או קנס קטן, ייתכן שהמסר לא יהיה מספיק חזק.

לעומת זאת, הידיעה שקיימת אפשרות של מאסר יכולה לגרום להורה לפעול הרבה קודם.

המטרה אינה שבתי הכלא יתמלאו באבות.

המטרה היא שהפשע ייעצר לפני שהילד יגיע לשם.

אבל מה עם האזרח שנפגע?

בתוך הדיון על זכויות קטינים אסור לשכוח את הקורבן.

גם לאזרח יש זכויות.

הוא זכאי ללכת ברחוב בביטחון.

הוא זכאי שלא להיות מותקף.

הוא זכאי שלא להיות מאוים.

הוא זכאי לדעת שהמדינה תגן עליו.

הרחמים כלפי עבריין צעיר אינם יכולים להפוך לאדישות כלפי הקורבן.

מערכת צודקת צריכה לראות את שני הצדדים.

צריך לטפל בקטין, לנסות לשקם אותו ולהחזיר אותו לדרך הישר — אבל במקביל להגן באופן חד-משמעי על הציבור.

האחריות מתחילה בבית

המשפחה היא המסגרת הראשונה שבה הילד לומד מוסר.

לפני שהוא פוגש שוטר, שופט או עובד סוציאלי, הוא פוגש את הוריו.

שם הוא צריך ללמוד שיש גבולות.

שם הוא צריך ללמוד שלמעשים יש תוצאות.

שם הוא צריך ללמוד שאי אפשר לפגוע באדם אחר ולצפות שלא יקרה דבר.

כאשר החינוך נכשל פעם אחת — צריך לעזור.

כאשר ילד מתחיל להידרדר — צריך להתערב.

אבל כאשר קיימת עבריינות חמורה ומתמשכת וההורה מתעלם ממנה, הצעת החוק אומרת שהמדינה אינה יכולה להתייחס לכך כאילו אין כאן שום אחריות הורית.

שינוי בתפיסה

"חוק אחריות הורית" מבקש לשנות את השאלה שהחברה שואלת.

לא רק:

"מה נעשה עם הילד העבריין?"

אלא גם:

"מה נעשה כדי שההורה ייקח אחריות לפני שהילד יפגע באדם נוסף?"

זהו מעבר ממדיניות שממתינה לפשע למדיניות שמבקשת ליצור הרתעה מראש.

הורה צריך לחשוב לא רק על השאלה:

"מה יקרה לבני אם המשטרה תתפוס אותו?"

אלא גם:

"מה אני עושה עכשיו כדי שהוא לא יהפוך לעבריין?"

לא להפקיר את הילדים – ולא להפקיר את האזרחים

הצעת החוק אינה נובעת משנאה לילדים עבריינים.

להפך.

ילד שנכנס לעולם הפשע הוא ילד שהחברה צריכה לנסות להציל.

אבל כדי להציל ילד צריך להציב לו גבולות.

צריך לדרוש ממנו אחריות.

וצריך לדרוש אחריות גם מהמבוגרים שסביבו.

אי אפשר בשם הרצון להגן על הקטין לשכוח את הקורבן.

ואי אפשר בשם הרחמים להפוך את הרחוב למקום שבו אזרחים מפחדים מילדים עבריינים.

סיכום

המקרים שהוצגו בתקשורת, ובכללם האירועים שנקשרו לקטינים בבת ים ובנתניה, צריכים לעורר דיון ציבורי רציני.

אם קטינים יכולים לבצע עבירות חמורות, ואם גילם מקשה על המדינה להעניש אותם כפי שהציבור מצפה, צריך לחשוב מחדש על האחריות שמוטלת על ההורים.

העיקרון שאני מציעה הוא פשוט:

הורות היא אחריות.

מי שמביא ילד לעולם צריך להיות מחויב לא רק לפרנס אותו, אלא גם לחנך אותו למוסר, להציב לו גבולות ולדרוש ממנו לכבד את חייו וגופו של הזולת.

ולכן:

חוק אחריות הורית.

אב שבנו פשע – יישב בכלא.

לא מתוך נקמה.

לא מתוך שנאה.

אלא כדי ליצור אחריות, הרתעה ומחויבות.

כדי שהורה יפעל לפני שהילד פוגע.

כדי שילד ילמד לפני שיהיה עבריין.

וכדי שאזרח תמים לא יצטרך לשלם את המחיר.

"וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר."

חינוך הוא חובה.

גבולות הם אחריות.

ואחריות צריכה להיות בעלת משמעות.

יש סיפורים היסטוריים שקל מאוד לספר אותם כסיפור של גאולה אישית.

יהודי עשיר, אדם שנרדף על ידי שלטונות זרים, אדם שהגדיר את עצמו כיהודי וכציוני, אדם שתרם למען מדינת ישראל ואף סייע, לפי המקורות ההיסטוריים, למאמצים להשגת נשק עבור היישוב היהודי – ולבסוף, כאשר ביקש למצוא מקלט במדינת ישראל, המדינה דחתה אותו.

זהו סיפור המעורר באופן טבעי תחושת חמלה.

ואכן, דמותו של מאיר לנסקי יכולה להצטייר, במבט מסוים, כדמות מורכבת: יהודי גאה, אוהד ישראל, אדם שסייע למפעל הציוני בתקופות שבהן מדינת ישראל עדיין הייתה בראשית דרכה.

אבל דווקא כאן צריך לשאול שאלה קשה יותר:

האם די בכך שאדם מזדהה עם עם ישראל, אוהב את מדינת ישראל ותורם למענה, כדי שהמדינה תהיה רשאית לקבל ממנו את פירות מעשיו – גם כאשר מדובר בהון שמקורו בפשיעה?

לדעתי, התשובה צריכה להיות - לא.

ואם כך, הרי שהחלטת בית המשפט בעניין לנסקי אינה רק החלטה משפטית. אפשר לראות בה גם החלטה שיש לה יסוד מוסרי עמוק.

יהודי – כן. מעל החוק – לא

בשנת 1970 הגיע לנסקי לישראל וביקש להישאר בה מכוח חוק השבות. לאחר שמשרד הפנים דחה את בקשתו, הגיע העניין לבית המשפט העליון.

בשנת 1972 דחה בית המשפט העליון פה אחד את עתירתו ואישר את החלטת הממשלה לגרשו. לפי הדיווח מאותה תקופה, בית המשפט קבע כי היו בידי הרשויות יסודות מספיקים לקביעה שללנסקי עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור, וזאת לאחר שעיין בחומר שהעבירו הרשויות האמריקאיות.

יש כאן נקודה עקרונית מאוד:

יהדותו של אדם אינה מעניקה לו חסינות מוסרית.

להיות יהודי אין פירושו שכל מעשה שעשה אדם יהודי מקבל הכשר כאשר הוא מגיע לארץ ישראל.

להפך.

דווקא משום שמדובר במדינה יהודית, יש חשיבות עצומה לשאלה איזה אופי ציבורי ומוסרי היא מבקשת לעצמה.

מדינת ישראל אינה אמורה להיות המקום שבו אדם נמלט מאחריותו הפלילית רק מפני שהוא יהודי.

חוק השבות הוא ביטוי לקשר ההיסטורי והלאומי שבין יהודים לבין ארץ ישראל. הוא אינו אמור להפוך את המדינה למקלט אוטומטי מפני שלטון החוק.

אבל מה עם הכסף?

וכאן מגיעה בעיניי השאלה העמוקה אפילו יותר.

נניח שאדם עשה את הונו בפשיעה.

נניח שאותו אדם, מתוך אהבה אמיתית לעם היהודי, החליט לתרום חלק מן הכסף למפעל הציוני.

האם עצם התרומה הופכת את הכסף לכשר?

האם אפשר לומר:

נכון, הכסף הושג בדרכים פסולות – אבל עכשיו הוא משמש למטרה טובה, ולכן הכול נסלח?

אני חושבת שלא.

ויש כאן סכנה מוסרית גדולה מאוד.

מפני שאם נאמר שהמטרה הטובה מכשירה את הכסף, אנו עלולים להגיע למצב שבו הפשע עצמו הופך למקור לגיטימי של כוח.

האדם פשע, צבר הון, ואז לקח חלק מן ההון, תרם אותו למטרה לאומית – וזכה לא רק להכרת תודה אלא גם לטיהור מוסרי.

זהו מסר מסוכן.

הוא אומר, למעשה:

אם אתה מספיק עשיר, ואם תתרום מספיק למטרה הנכונה, ייתכן שהחברה תפסיק לשאול כיצד השגת את הכסף.

אבל מדינה יהודית אינה יכולה להרשות לעצמה לקבל את העיקרון הזה.

יש כסף שאסור לברך עליו

התורה מלמדת אותנו שיש משמעות לא רק לשאלה לשם מה משתמשים בדבר, אלא גם לשאלה מה מקורו.

לא כל דבר שמגיע לידינו הופך לכשר מפני שאנחנו מתכוונים להשתמש בו למטרה טובה.

אחד הביטויים החריפים ביותר לרעיון הזה נמצא בפרשת שאול ועמלק.

שמואל מצווה את שאול להשמיד את עמלק ואת רכושו. שאול והעם אינם מקיימים את הציווי במלואו. הם משאירים בחיים את אגג ואת מיטב הצאן והבקר.

כאשר שמואל מגיע, שאול מנסה להסביר:

הבהמות נשמרו כדי להקריב אותן לבורא עולם.

כלומר: לקחנו דבר שאסור היה להשאירו, אבל אנחנו מתכוונים לעשות איתו דבר קדוש.

וזו בדיוק הנקודה.

שמואל אינו מקבל את הטיעון.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה:

והמסקנה:

הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב:

הבעיה אינה נפתרת בכך שהשלל מיועד לקרבן.

השלל נשאר שלל.

מקורו של הדבר אינו נמחק רק מפני שמצאנו לו שימוש קדוש.

"למען מטרה טובה" אינו מטבע קסם

אדם יכול לומר:

"אני לקחתי את הכסף שלא כדין, אבל אני משתמש בו כדי להציל יהודים."

אחר יכול לומר:

"אני התעשרתי מפעילות עבריינית, אבל אני תורם לבית חולים."

שלישי יאמר:

"אני עושה דברים אסורים, אבל לפחות חלק מהכסף שלי הולך לצבא."

והשאלה היא:

האם המטרה הטובה הופכת את הדרך הרעה לדרך טובה?

התורה מלמדת אותנו להיזהר מאוד מהחשיבה הזאת.

קדושה אינה פח אשפה מוסרי שאליו אפשר להשליך את פירות החטא ולצפות שהם ייטהרו מעצמם.

יש הבדל בין אדם שחטא ואחר כך עשה תשובה, השיב את אשר גזל, תיקן את אשר קלקל – לבין אדם שלוקח את פירות החטא ומשתמש בהם כדי לקנות לעצמו מעמד, כבוד והשפעה.

זה כבר דבר אחר לגמרי.

ומה משמעות הדבר כאשר המקבל הוא צבא ישראל?

כאן הטענה נעשית חריפה עוד יותר.

אפשר אולי להתווכח על תרומה לאדם פרטי.

אפשר להתווכח על תרומה למוסד אזרחי.

אבל כאשר מדובר בצבא של מדינת ישראל, השאלה איננה עוד שאלה פרטית.

צה"ל אינו אדם פרטי.

הוא מייצג את מדינת ישראל.

והמדינה מייצגת את העם היהודי.

לכן כאשר מגיע כסף שמקורו בפשע ומשמש לרכישת נשק עבור צבא ישראל, אין זו רק שאלה של:

"האם אנחנו זקוקים לנשק?"

השאלה היא גם:

"איזה נשק אנחנו מכניסים אל תוך מחנה ישראל?"

יש דברים שאיננו רוצים שיישאו את חותמנו.

לא מפני שאיננו זקוקים להם.

אלא מפני שהמחיר המוסרי שלהם גבוה מדי.

הרי צבא ישראל אינו אמור להיות רק צבא חזק.

הוא אמור להיות צבא של מדינה יהודית.

ואם מקורו של הנשק הוא בעולם הפשע, בהון שנבנה על חשבון קורבנות, על הפרת חוק ועל פגיעה באנשים אחרים – הרי שאפשר לטעון שהכנסתו אל תוך צבא ישראל יוצרת כתם מוסרי על הצבא עצמו.

לא מפני שהחיילים אשמים.

לא מפני שהנשק עצמו "אשם".

אלא מפני שהמדינה נותנת בכך לגיטימציא למקור שממנו הגיע.

דווקא משום שהיו זקוקים לנשק

אפשר כמובן להעלות טענה נגדית חזקה:

אבל מה היה מצבה של ישראל?

בשנות המאבק לעצמאות היו יהודים בסכנת חיים. היה מחסור בנשק. כל רובה וכל כדור היו יכולים להציל חיי אדם.

ואם אדם יהודי, אפילו אדם מפוקפק, היה מוכן לסייע – מדוע לדחות את עזרתו?

זו טענה שאי אפשר לבטל בקלות.

אבל דווקא כאן נמצא המבחן המוסרי.

מוסר אמיתי נבחן לא כאשר אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מוסריים, אלא כאשר המוסר עולה לנו במחיר.

אם היינו אומרים:

"אנחנו מוכנים לקבל כל דבר, מכל מקור, מפני שאנחנו במלחמה" –

אז למעשה היינו אומרים שאין גבול.

ואם אין גבול למקור הכסף והנשק, אז בסופו של דבר גם אין גבול למה שהמדינה מוכנה לעשות כדי להשיג כוח.

העם היהודי אינו רשאי לומר:

"אנחנו נילחם למען הצדק בכל אמצעי שאינו נוח לנו לבדוק את מקורו."

הרי כל המפעל הציוני נועד, בין היתר, להקים כאן בית לאומי שבו היהודי לא רק שורד – אלא גם בונה חברה אחרת.

על פי מחשבת תורה גם אם נהיה רבים מול מעטים כמו שהיה במקרה מעל בחרם שהמחנה לא היה טהור אנו נפסיד במלחמה ולהפך גם אם נהיה מעטים מול רבים והמחנה טהור ננצח במלחמה.

ומה עם הכרת הטובה לאמריקה?

כאן נכנס בעיניי ממד נוסף.

היהודים חיו במשך דורות בגלות.

ארצות שונות פתחו בפניהם את שעריהן, ובתקופות שונות גם ארצות הברית העניקה ליהודים אפשרויות של חיים, עבודה, חירות וביטחון.

לכן יש טעם מוסרי בטענה שאם אדם צבר את הונו בארצות הברית באמצעות פגיעה באזרחיה או באמצעות פעילות עבריינית בתוכה, קשה לראות כיצד ניתן להפוך את פירות המעשים האלה לתרומה למדינה אחרת – ועוד להציג זאת כמעשה ציוני טהור.

לא כל מה שנעשה בשם "עם ישראל" מקבל בכך קדושה.

הציונות אינה אמורה להיות מערכת להלבנת חטאים.

להפך.

הציונות, במיטבה, היא התביעה מן היהודי לקחת אחריות על גורלו ועל גורל עמו.

ולכן צריך לומר:

אהבת ישראל אינה מחייבת אותנו לקבל כל כסף שמוצע לנו בשם ישראל.

לפעמים אהבת ישראל מחייבת אותנו לומר "לא".

ומה אם הנשק שעל האלטלנה היה ממקור כזה?

וכאן מגיעה שאלה נוספת, הנוגעת לפרשת אלטלנה.

חשוב להבהיר: אינני טוענת שהנשק שהיה על סיפון האלטלנה אכן היה נשק שמקורו בכספי פשע, או שנרכש בכספו של מאיר לנסקי.

אין זו טענתי.

אני שואלת שאלה עקרונית:

מה היה הדין אילו הנשק שהגיע על האלטלנה היה נשק ממקור כזה?

האלטלנה הגיעה ביוני 1948 עם עולים ועם מטען גדול של נשק ותחמושת שרכש האצ"ל. באותה תקופה כבר נחתם הסכם לשילוב האצ"ל בצה"ל, והמחלוקת התמקדה, בין היתר, בשאלה מי יפקח על הנשק ולאן הוא יועבר. הממשלה דרשה שהנשק יימסר לידי המדינה, בעוד שהאצ"ל דרש שחלק ממנו יישאר בידיו, ובכלל זה לצורך הכוחות שפעלו בירושלים. בסופו של העימות נפתחה אש על האונייה והיא עלתה באש מול חופי תל אביב.

אבל כאן אני מבקשת להציב שאלה נוספת, שאינה תלויה בשאלה ההיסטורית מה היה מקורו של אותו נשק.

אילו היינו יודעים שהנשק שנועד להיכנס אל תוך צה"ל נרכש מכספים שמקורם בפשיעה – האם עצם העובדה שישראל הייתה זקוקה נואשות לנשק הייתה מספיקה כדי להכשיר את מקורו?

לדעתי, התשובה היא שלא.

ואם כך, הרי שהשאלה על אלטלנה מקבלת עומק נוסף.

בן־גוריון עמד על כך שהנשק יימסר לידי המדינה ולא יישאר בידי ארגון צבאי נפרד. מבחינתו, לא ייתכן שבמדינה הריבונית שזה עתה קמה יהיו גופים שונים המחזיקים בנשק ומחליטים בעצמם כיצד לחלקו. המקורות ההיסטוריים אכן מציגים את פרשת אלטלנה כמבחן מכריע לסמכותה של המדינה וליצירת צבא אחד תחת סמכות אחת.

אפשר לדון עד אין סוף בדרך שבה התקבלה ההחלטה ובדרך שבה התנהל העימות, ואפשר לחלוק בחריפות על ההחלטה לפתוח באש.

אבל עצם העיקרון שלפיו במדינה יהודית ריבונית הנשק צריך להיות נתון לסמכותה של המדינה – הוא עיקרון שאפשר להבין היטב.

ועכשיו נציב לידו את העיקרון השני:

לא רק מי שמחזיק בנשק חשוב – גם מהו מקורו של הנשק חשוב.

נניח, לצורך הדיון בלבד, שאונייה הייתה מגיעה לחופי ישראל ובה נשק שנרכש באמצעות הון שהושג בפשיעה קשה.

האם היינו אומרים:

"לא משנה כיצד הושג הכסף; עכשיו יש מלחמה, אנחנו זקוקים לנשק"?

אני סבורה שלא.

דווקא בשעת מלחמה המבחן המוסרי קשה יותר.

כאשר חיי אדם תלויים בנשק, הפיתוי לומר "אין לנו ברירה" הוא עצום.

אבל אם כל צורך ביטחוני הופך כל אמצעי למותר, הרי שלא נשאר למעשה שום גבול מוסרי.

לא די בכך שהנשק מגן על יהודים

אפשר לומר:

"אבל הנשק נועד להציל יהודים."

ודאי.

ואם נשק כזה היה יכול להציל חיי יהודים, הפיתוי לקבלו היה עצום.

אבל דווקא כאן התורה מלמדת אותנו שלא כל דבר נעשה כשר מפני שאפשר להשתמש בו למטרה קדושה.

זהו עומק הסיפור של שאול המלך ועמלק.

שאול לא טען שהוא משאיר את השלל מפני שהוא רוצה להתעשר.

הוא ניסה להצדיק את השארת השלל בכך שהוא מיועד לעבודת הבורא.

ובכל זאת, שמואל הנביא דוחה את הטענה.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.

כלומר: אי אפשר לקחת דבר שמקורו במעשה שאסור היה לעשותו, ולהניח שעצם הכוונה להשתמש בו לצורך קדוש הופכת את המעשה למותר.

הלקח הוא שאפילו כאשר המטרה נעלה – הדרך ומקור הדבר עדיין עומדים לבחינה.

ואם כך – אפשר להבין את עמדת בן־גוריון

שוב: אינני קובעת שהנשק שעל האלטלנה היה נשק ממקור פלילי.

אני אומרת דבר אחר.

אילו היה מתברר שמקורו של הנשק הוא בכספי פשע, הרי שהייתה למדינה סיבה מוסרית נוספת שלא להסכים לקבל אותו ללא תנאים ובלא בירור.

ואפילו אם הנשק היה נחוץ ביותר.

אפילו אם היה מחסור חמור.

אפילו אם כל רובה היה יקר מפז.

משום שהמדינה צריכה לשאול לא רק:

"האם הנשק יעזור לנו?"

אלא גם:

"האם הדרך שבה הנשק הזה הגיע אלינו מתאימה למדינה שאנחנו מבקשים לבנות?"

זו אינה שאלה של חולשה.

זו שאלה של עוצמה מוסרית.

מדינה שאומרת:

"אנחנו זקוקים לנשק ולכן נקבל אותו מכל מקור"

אולי משיגה נשק מהר יותר – אבל היא עלולה לאבד משהו מן הגבולות המוסריים שבשמם היא נלחמת.

בין לנסקי לאלטלנה

וזו גם הסיבה שסיפור לנסקי וסיפור אלטלנה מתחברים אצלי לאותה נקודה.

במקרה של לנסקי השאלה הייתה:

האם מפני שהוא יהודי, ציוני ותומך בישראל, ראוי לתת לו מקלט בישראל למרות עברו הפלילי?

ובמקרה של נשק שמגיע למדינה השאלה היא:

האם מפני שאנחנו זקוקים לנשק, ראוי לנו לקבל אותו גם אם מקורו נגוע בפשע?

בשני המקרים התשובה שלי זהה:

המטרה הטובה אינה מוחקת את הבעיה המוסרית שבמקור.

יהודי יכול להיות יהודי – ועדיין לעמוד בפני החוק.

כסף יכול להגיע לישראל – ועדיין להיות כסף שמקורו פסול.

נשק יכול להיות מיועד להצלת חיים – ועדיין צריך לשאול מהיכן הגיע.

והמדינה יכולה להיות זקוקה מאוד לעזרה – ועדיין מותר לה לומר:

יש עזרה שאיננו רשאים לקבל.

כי בסופו של דבר, השאלה היא איזה צבא אנחנו רוצים

צה"ל אינו רק מנגנון שמטרתו לנצח במלחמות.

הוא צבא ההגנה לישראל.

הוא צבא של מדינת ישראל.

והמדינה הזאת אינה אמורה להיבנות רק מכוח הנשק שבידיה, אלא גם מן העקרונות שבשמם היא מחזיקה בנשק.

לכן, אילו היה מתברר שהנשק שעל האלטלנה מקורו בכספי פשע – הייתי רואה בכך שיקול מוסרי כבד מאוד בעמדת המדינה.

לא מפני שאין ערך לנשק.

אלא מפני שיש ערך גם לכבודו של הצבא.

לא מפני שאין ערך להצלת חיים.

אלא מפני שאסור לנו להגיע למצב שבו בשם הצלת החיים אנו נותנים הכשר לכל מקור של כוח.

ולכן, גם כאן, צריך לזכור את לקחו של שמואל:

"הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב."

לפעמים דווקא הוויתור על דבר שאנו מאוד רוצים בו הוא המעשה ששומר על הקדושה.

לא כל יהודי שמסייע לישראל הופך את מעשיו לציוניים

צריך להיזהר גם מפיתוי רגשי.

כאשר אנחנו שומעים שאדם יהודי סייע לישראל, במיוחד בתקופה שבה המדינה הייתה במצוקה, קל מאוד לומר:

"הוא היה משלנו."

אבל יהדותו של אדם אינה מבטלת את מעשיו.

אפשר להיות יהודי, לאהוב את ישראל, להתפלל לשלומה, לתרום לה כסף – ועדיין להיות אדם שעשה מעשים חמורים.

שתי העובדות יכולות להיות נכונות בעת ובעונה אחת.

אין צורך להפוך אדם למלאך כדי להכיר בכך שעשה מעשה טוב.

ואין צורך למחוק מעשה טוב כדי לומר שאדם היה עבריין.

היכולת להחזיק בשתי האמיתות האלה היא דווקא סימן לבגרות מוסרית.

לנסקי יכול היה להיות יהודי גאה.

הוא יכול היה לאהוב את ישראל.

הוא יכול היה לסייע לציונות.

ובכל זאת, מדינת ישראל הייתה רשאית לומר:

איננו מקבלים את זכותך להפוך את ישראל למקלט מפני ההשלכות של עברך הפלילי.

דווקא מדינה יהודית צריכה להציב גבולות

יש מי שעלולים לראות בהחלטה לגרש את לנסקי מעשה של כפיות טובה.

אבל אפשר לראות אותה בדיוק להפך.

מדינה שמכבדת את עצמה אינה מוכרת את עקרונותיה תמורת תרומות.

היא אינה אומרת לעשיר:

"תן לנו כסף – ונשכח."

היא אינה אומרת לעבריין:

"עזור לנו – ותהפוך לצדיק."

והיא אינה אומרת:

"אתה יהודי, ולכן אנחנו חייבים לקבל ממך הכול."

היא אומרת:

אתה יהודי – ולכן יש לך קשר עמוק לארץ הזאת. אבל דווקא משום שהמדינה הזאת היא מדינה של חוק, איננו רשאים להפוך את יהדותך לפטור מן החוק.

זו אינה אנטי־ציונות.

זו ציונות אחראית.

לא כל כסף צריך להיכנס לקופה הלאומית

יש כאן עיקרון רחב הרבה יותר מלנסקי.

בעולם המודרני אנו עדים פעמים רבות לתופעה שבה אנשים בעלי הון תורמים למוסדות ציבוריים, אוניברסיטאות, בתי חולים, ארגוני צדקה ומוסדות לאומיים.

וככל שהתרומה גדולה יותר, כך גדל הפיתוי לשתוק על מקור הכסף.

אבל חברה מוסרית חייבת לשאול לא רק:

כמה כסף קיבלנו?

אלא:

מאיפה הכסף הגיע?

כי לפעמים קבלת הכסף היא עצמה הצהרה.

אם מוסד ציבורי מקבל כסף שמקורו בפשע, הוא עלול לשדר לעולם:

"העבריין הזה מקובל עלינו."

אם צבא מקבל נשק שנרכש בהון פלילי, הוא עלול לשדר:

"כל עוד הדבר משרת אותנו – איננו שואלים שאלות."

ואם מדינה מעניקה מחסה לאדם בעיקר מפני שהוא יהודי ומסייע לה בכספו, היא עלולה לשדר:

"החוק שווה פחות כאשר האדם עשיר ונדיב."

זהו מסר שאסור למדינה יהודית לשלוח.

"והיה מחניך קדוש"

הצבא אינו רק כלי מלחמה.

הוא מחנה.

והתורה עצמה מדברת על קדושת המחנה:

כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.

קדושת המחנה אינה אומרת שהחיילים הם מלאכים.

היא אומרת שהמחנה עצמו צריך להיות מקום שיש בו גבולות.

יש דברים שלא מכניסים לתוכו.

יש דרכים שלא משתמשים בהן.

יש מקורות כוח שאינם מתאימים לרוחו של צבא יהודי.

ומכאן נובעת טענה עקרונית:

לא די בכך שהנשק יעיל. גם הדרך שבה השגנו אותו צריכה להיות ראויה.

ובסופו של דבר – על מה אנחנו רוצים לברך?

יש שאלה פשוטה שכל חברה צריכה לשאול את עצמה:

כאשר אנו מסתכלים על בניין המדינה, על הצבא, על מוסדות הציבור ועל הישגינו – האם אנחנו רוצים לומר:

"ניצחנו בכל מחיר"?

או שאנו רוצים לומר:

"ניצחנו בלי לאבד את הנשמה."

זו בעיניי השאלה האמיתית בסיפור לנסקי.

אפשר להתפעל מאדם שהעז לסייע לישראל.

אפשר להכיר תודה על כל יהודי שסייע ליהודים.

אפשר אפילו להכיר בכך שאדם בעל עבר מפוקפק עשה מעשים טובים.

אבל אין פירוש הדבר שעלינו להכניס את פירות הפשע אל תוך הקופה הלאומית, אל תוך מוסדות המדינה או אל תוך צבא ההגנה לישראל.

המדינה היהודית אינה צריכה רק נשק.

היא צריכה כשרות מוסרית של מקור הכוח שלה.

לכן, בעיניי, בית המשפט צדק

אפשר לחלוק על פרטים כאלה ואחרים בפרשת לנסקי.

אפשר לדון בשאלות משפטיות.

אפשר להסתכל על הסיפור מזוויות שונות.

אבל מבחינה עקרונית אני מבקשת להגן דווקא על העיקרון הפשוט:

מדינת ישראל אינה מקלט לפושעים מפני החוק רק משום שהם יהודים.

ויותר מכך:

אהבת ישראל אינה מכשירה הון שמקורו בפשע.

תרומה אינה מוחקת את מקור הכסף.

נשק אינו נעשה טהור רק מפני שהוא נועד להגן על יהודים.

ומטרה קדושה אינה מעניקה אוטומטית הכשר לכל אמצעי.

את זה כבר לימד אותנו שמואל הנביא.

שאול רצה להביא את מיטב השלל אל הקודש.

אבל שמואל לימד אותו שהקודש אינו זקוק לשלל שמקורו באי־ציות.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.

זהו גם המבחן שלנו.

האם אנחנו רוצים צבא חזק בכל מחיר?

או צבא חזק שגם מקור כוחו עומד במבחן המוסרי?

האם אנחנו רוצים מדינה שמקבלת כל תרומה שמועילה לה?

או מדינה שיודעת לומר גם לאדם עשיר וחזק:

יש דברים שאיננו מוכנים לקבל.

מפני שאם מדינת ישראל מקבלת את פירות הפשע בשם הצלת ישראל, היא עלולה להציל את הגוף – אך לפגוע בנשמה.

ומדינה יהודית צריכה לשמור על שניהם.

גם על הגוף – וגם על הנשמה.

בפרשת צו שמיני מדובר על קורבנות למילואים אסור שחיילי ישראל המתים במלחמה יהיו כקורבנות לתורמים האלה.

צו שמונה- צו שמיני- קרבן למילואים- פרשות ויקרא, צו, שמיני- לימודי תורה- תוכנית לימוד- שנת שבעים ושלוש לקוממיות שהפכה לעצמאות.

מבוא

פרשת ההטרדות המיניות בגדוד גבעתי חשפה כשלים עמוקים בתרבות הפיקודית ובאופן שבו מוסדות חזקים מגיבים כאשר דמות סמכותית מואשמת בפגיעה מינית. הפרשה אינה עומדת לבדה: היא מהדהדת פרשות אחרות בחברה הישראלית שבהן מוסדות בחרו להגן על בעלי כוח — גם לאחר שהורשעו — תוך דחיקת נפגעים לשוליים.

אחת ההקבלות הבולטות היא פרשת מוטי אלון, שבה לאחר הרשעתו, הרב דרוקמן איפשר לו להמשיך ללמד בישיבה, בעוד המתלוננים נדחקו החוצה ונשים הובילו מחאה ציבורית גדולה נגד ההחלטה.

בשתי הפרשות, התחושה המרכזית של הנפגעים הייתה זהה: המערכת בחרה להגן על הפוגע — לא עליהם.

האירועים בגבעתי: מה התרחש?

הטרדות כלפי חיילות

הפרשה החלה בתלונה של קצינה שהוטרדה מינית על ידי המג״ד. החקירה העלתה:

• שיחות בעלות אופי מיני אובססיבי

• חשד לנגיעות לא רצויות

• ניצול יחסי מרות

• התנהגות כוחנית

מפקדת בכירה ניסתה לשכנע את המתלוננת למחוק ראיות — ניסיון טיוח מובהק.

הטרדות כלפי חיילים

במקביל עלו עדויות של חיילים גברים שהוטרדו מינית על ידי מפקדים. העדויות כללו:

• הערות מיניות משפילות

• נגיעות לא רצויות

• “משחקי כוח” בעלי אופי מיני

חיילים סיפרו כי חששו להתלונן: “בגבעתי לא מתלוננים על מפקדים.”

התרבות הפיקודית שאפשרה את האירועים

תרבות של השתקה

העדויות מצביעות על מערכת שבה:

• תלונות נתפסות כאיום על היחידה

• מפקדים מגינים על מפקדים אחרים

• נפגעים חוששים לדבר

נאמנות עיוורת למפקד

בגבעתי נבנתה לאורך שנים תרבות של נאמנות מוחלטת למפקד. כאשר מפקד מסתבך — המערכת נוטה להגן עליו, גם על חשבון נפגעים.

היעדר פיקוח אפקטיבי

הפרשה חשפה:

• מידע שהגיע לדרגים בכירים אך לא טופל

• טיוח מצד מפקדים

• טקס פרידה חגיגי למג״ד בזמן שהטענות כבר היו ידועות

תפקידו של עופר וינטר

וינטר נחקר בפרשה — כגורם פיקודי

וינטר לא ביצע את ההטרדות, אך נחקר במצ״ח כעד וכגורם פיקודי. החקירה בחנה:

• מה ידע

• מתי ידע

• האם התרבות הפיקודית בתקופתו אפשרה את האירועים

• האם הייתה התעלמות או טיוח בדרג הבכיר

המידע הגיע לדרגים בכירים — כולל אליו לפי עדויות

חיילים העידו שהמידע על ההטרדות היה ידוע “למעלה”. הדבר לא הוכח חד־משמעית לגבי וינטר אישית, אך החקירה בחנה גם את אחריותו הפיקודית.

טקס הפרידה: הרגע שהפך את הכאב לזעם

אחד האירועים המשמעותיים ביותר היה טקס הפרידה החגיגי למג״ד שהטריד, שבו וינטר היה בין המארגנים והדוברים הבכירים.

הטקס התקיים אחרי שהטענות היו ידועות לדרגים בכירים. למרות זאת, המג״ד זכה:

• לשבחים

• להוקרה

• להערכה פומבית

תחושות החיילים בטקס

החיילים תיארו תחושות קשות:

השפלה

הם הרגישו שהנפגעים “לא קיימים”. הטקס מחק את סבלם.

בגידה

הם חשו שהמערכת בחרה בצד — והיא בחרה במפקד, לא בהם.

כעס עמוק

העובדה שמפקדים בכירים — כולל וינטר — שיבחו את המג״ד נתפסה כמתן לגיטימציא להתנהגותו.

אובדן אמון

הם הבינו שהמערכת לא מגינה עליהם — אלא על מי שפוגע בהם.

תחושה של צביעות מוסרית.

לא כהאשמה כלפי ציבור דתי, אלא כביטוי לכאב: יש צפיה ממנהיגים דתיים־ערכיים לסטנדרט מוסרי גבוה — וקיבלו הגנה על פוגע.

ואלה אנשים עם כיפה.

ההקבלה לפרשת מוטי אלון והרב דרוקמן

הדפוס שחזר בגבעתי מזכיר באופן חריף את פרשת מוטי אלון:

מוטי אלון הורשע — אך הושאר ללמד

לאחר הרשעתו, הרב דרוקמן איפשר למוטי אלון להמשיך ללמד בישיבה. המסר היה ברור: המוסד בוחר להגן על הדמות הסמכותית — לא על הנפגעים.

המתלוננים נדחקו החוצה

במקום להגן עליהם, הם מצאו עצמם מחוץ לישיבה. הם הפכו לבעיה — לא למי שצריך הגנה.

נשים הובילו מחאה גדולה

נשים רבות יצאו נגד ההחלטה של הרב דרוקמן. הן דרשו:

• צדק

• אחריות מוסדית

• הפסקת ההגנה על פוגעים

הדמיון בין שתי הפרשות

• בשתיהן מוסד חזק הגן על אדם בכיר שפגע מינית.

• בשתיהן הנפגעים נדחקו לשוליים.

• בשתיהן נערך טקס/המשך תפקיד שהעניק לגיטימציT לפוגע.

• בשתיהן נוצרה מחאה — פנימית או ציבורית — נגד ההחלטות.

• בשתיהן התחושה הייתה של צביעות מוסרית מצד דמויות דתיות־ערכיות.

אחריות מוסרית ופיקודית

בצה״ל ובחברה בכלל, האחריות הפיקודית והמוסרית מחייבת: מפקד אחראי לא רק למה שעשה — אלא למה שקרה תחתיו.

כאשר מוסד בוחר להגן על הפוגע — הוא פוגע שוב בנפגעים. כאשר מוסד משבח את הפוגע — הוא מוחק את הכאב. כאשר מוסד מדחיק את המתלוננים — הוא מייצר תרבות של פחד.

סיכום

פרשת גבעתי ופרשת מוטי אלון אינן רק סיפורים על פגיעה מינית. הן סיפורים על:

• כוח

• היררכיא

• טיוח

• השתקה

• בחירה להגן על בעלי סמכות

• דחיקת נפגעים לשוליים

• צביעות מוסרית מצד דמויות שנחשבות ערכיות

• תרבות ארגונית שמעדיפה את המוסד על פני הצדק

עופר וינטר והרב דרוקמן אינם דומים במעשיהם — אך דומים בתפקידם בתוך מערכת שבחרה להגן על הפוגע. הדמיון בין שתי הפרשות מלמד על הצורך הדחוף לשנות את התרבות המוסדית בישראל — בצבא, בישיבות, ובכל מקום שבו יש כוח.

במצב הביטחוני הנוכחי, כל מקום שמרכז ישראלים או יהודים — כולל מוסדות המוכרים כמוסדות יהודיים גלויים כמו בתי חב״ד, כולל אירועים גדולים של ברסלב באומן במועדי ישראל, וליל‑סדר להמונים שמארגנים חב״ד בהודו — הופך לנקודת זיהוי ברורה עבור גורמים עוינים.

המשמעות פשוטה: כאשר ישראלים נכנסים למקום שמזוהה כיהודי או ישראלי, הנראות שלהם גבוהה, ולכן אדם עוין יכול לזהות אותם בקלות.

יש מישהו שצופה בכם שאתם נכנסים לבית חב״ד  יעקוב אחריכם שתצאו משם- שומר נפשו ירחק.

לכן ההצעה: להימנע מהגעה למוסדות יהודיים גלויים, מאירועים גדולים כמו האירועים של ברסלב באומן, כמו ליל‑סדר של חב"ד בהודו.

עת כנוס אבנים.

פינוי־בינוי כמערך הגנה לאומי: הגיע הזמן לצו שעה עירוני

בימים שבהם ישראל מתקרבת לסיומה של עוד מלחמה קשה, ובזמן שהעורף עדיין מתאושש מהטלטלה, עולה שאלה אחת שאסור לדחות: איך ייראה היום שאחרי — והאם נמשיך לחיות בבניינים שאינם מסוגלים להגן עלינו?

המלחמה האחרונה חשפה שוב את הפער העצום בין האיומים על המדינה לבין מצב הבנייה הישנה בישראל. מאות אלפי דירות ללא ממ״ד, שכונות שלמות שנשארו חשופות, ומשפחות שנאלצו לבלות ימים שלמים במסדרון או בחדר מדרגות. המציאות הזו אינה גזירת גורל — היא תוצאה של עיכובים, בירוקרטיה, התנגדויות דיירים, ומערכת תכנון שלא מותאמת למציאות ביטחונית של 2026.

כאן נכנסת הדרישה החדשה: להפוך את פינוי־בינוי ותמ״א ממנגנון תכנוני — לכלי חירום לאומי.

ממ״ד הוא לא מותרות — הוא קו ההגנה הראשון של העיר

במשך שנים התייחסו לממ״ד כאל תוספת נוחה, שדרוג לדירה, או חלק מפרויקט נדל״ן. אבל המציאות הביטחונית השתנתה: האיומים מדויקים יותר, הטווחים ארוכים יותר, והעורף הוא זירה מרכזית.

במצב כזה, ממ״ד הוא לא “שדרוג”. הוא תשתית ביטחונית לכל דבר — כמו מקלט עממי, כמו כביש גישה לכוחות חירום, כמו מערכת כיבוי אש עירונית.

ולכן, בנייה מחדש של בניינים ישנים אינה רק אינטרס נדל״ני. היא אחריות ביטחונית של ראשי הערים.

הגיע הזמן לצו שעה עירוני: ראשי הערים חייבים להוביל

העם מצפה היום מראשי הערים להיות לא רק מנהלי תשתיות — אלא מנהיגים ביטחוניים. מי שמנהל עיר בישראל מנהל למעשה את קו החזית האזרחי.

לכן נדרש שינוי גישה:

1. מסלול חירום עירוני לפינוי־בינוי בבניינים ללא ממ״ד

העירייא מגדירה בניינים ישנים ללא ממ״ד כמתקנים בסיכון ביטחוני. המשמעות: הליכי תכנון מואצים, לוחות זמנים קשיחים, והפחתת חסמים.

2. צמצום יכולת העיכוב של דיירים

התנגדויות שאינן תכנוניות או בטיחותיות — לא יכולות לעכב פרויקט שמטרתו הצלת חיים.

3. התחייבות עירונית לאי־עיכוב

ראש עיר לא יכול להרשות לעצמו לעכב פרויקט ממ״דים בגלל שיקולים פוליטיים, תקציביים או קהילתיים. הביטחון קודם לכול.

4. שיתוף פעולה עם הממשלה

העירייא יכולה לדרוש תקצוב ייעודי, מסלול חירום, או סמכויות מיוחדות — אבל היא חייבת להיות זו שמובילה את הדרישה.

המלחמה הבאה תהיה קשה יותר — והערים חייבות להיות מוכנות

הלקח מהמלחמה האחרונה ברור: העורף הוא לא “זירה משנית”. הוא זירת הלחימה המרכזית.

אם לא ניערך עכשיו, נמצא את עצמנו שוב במציאות שבה משפחות שלמות חשופות, בניינים ישנים מתפוררים תחת עומס, וראשי ערים נאלצים להסביר למה לא פעלו בזמן.

העם לא יקבל את זה שוב. והאמת? גם ראשי הערים לא צריכים לקבל את זה.

קריאה לראשי הערים: זה הרגע שלכם להוביל

העם מחפש מנהיגות אמיצה. מנהיגות שמבינה שהיום שאחרי מתחיל היום. מנהיגות שמבינה שממ״ד הוא לא פריבילגיא — הוא זכות בסיסית של כל תושב.

פינוי־בינוי ותמ״א אינם עוד פרויקט תכנוני. הם מערך הגנה לאומי. ומי שמוביל אותו הוא לא רק הממשלה — אלא ראשי הערים.

ההיסטוריא תזכור מי פעל בזמן — ומי דחה את ההחלטות עד שהמציאות הכריחה אותו.

פינוי־בינוי כמערך הגנה לאומי — וגם כמנוע צמיחה כלכלי לעיר

המלחמה האחרונה חשפה את חולשת העורף הישראלי בתחום הזה, אבל היא חשפה גם משהו נוסף: הערים בישראל יושבות על פוטנציאל כלכלי עצום שלא ממומש — ההתחדשות העירונית.

הפיכת פינוי־בינוי ותמ״א לכלי חירום לאומי אינה רק מהלך ביטחוני; היא גם מהלך כלכלי שמסוגל לשנות את פני העיר, להגדיל הכנסות, לייצר מקומות עבודה ולפתור מצוקות דיור.

נתונים רשמיים: ההתחדשות העירונית היא כבר מנוע מרכזי במשק

76,000 יחידות דיור חדשות אושרו בשנת 2025

על פי דוח הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית לשנת 2025: 186 תוכניות פינוי־בינוי אושרו, הכוללות 75,925 יחידות דיור חדשות — שיא כל הזמנים.

התחדשות עירונית מהווה 35% מכלל יחידות הדיור שאושרו בישראל

כלומר: יותר משליש מהבנייה החדשה בישראל מגיעה מהתחדשות עירונית — לא מקרקעות חדשות.

כ־29,000 דירות קיבלו היתר בנייה ב־2025 במסגרת התחדשות עירונית

זהו נתון שמייצג 28% מכלל התחלות הבנייה בישראל.

ב־2023 אושרו 40,928 יחידות דיור חדשות בהתחדשות עירונית

מתוכן 22,722 דירות תוספתיות — כלומר, תוספת אמיתית לשוק.

תועלות כלכליות ישירות לעיר

1. הגדלת היצע הדיור — והכנסות מארנונה

הוספת אלפי דירות חדשות בעיר מגדילה את בסיס ההכנסות העירוני. ב־2024 היו בישראל 6.92 מיליון דירות, עלייה של 2.1% משנה קודמת — אך הביקוש גבוה בהרבה. פינוי־בינוי מאפשר לעיר להגדיל את ההיצע בלי להרחיב שטחים פתוחים.

2. פתרון לדיירים תקועים

דיירים בבניינים ישנים ללא ממ״ד מתקשים למכור את דירתם. פינוי־בינוי מעניק להם דירה חדשה בעלת ערך גבוה — ומחזיר אותם לשוק הנדל״ן.

3. יצירת מקומות עבודה

כל פרויקט גדול מייצר מאות מקומות עבודה: מהנדסים, אדריכלים, קבלנים, ספקים, פועלים, עסקים מקומיים. המשק המקומי נהנה מהזרמת כספים משמעותית.

4. עלייה בערך הקרקע ושיפור תדמית העיר

שכונות חדשות מושכות אוכלוסיות חזקות, משקיעים ועסקים. העיר מרוויחה:

• עלייה בערך נכסים

• חיזוק מרכזי מסחר

• שיפור איכות החיים

• צמצום פערים חברתיים

5. חיסכון בעלויות חירום

בניינים חדשים עם ממ״ד מפחיתים:

• צורך בפינוי אוכלוסייא

• הפעלת מקלטים

• טיפול בנזקי מבנים ישנים

זהו חיסכון תקציבי משמעותי לטווח ארוך.

תוספת היצע אדירה: פי 4 דירות במקום בניינים ישנים

הכרזות חדשות לשנת 2026 מציגות את הפוטנציאל הכלכלי:

• 14,540 דירות חדשות ייבנו במקום 3,448 דירות ישנות — יחס של פי 4.

דוגמאות בולטות:

• אשקלון: מ־425 דירות ישנות ל־2,660 חדשות

• ראשון לציון: מ־905 ל־2,816

• רמלה: מ־39 (!) ל־2,000

אלה מספרים שמייצרים שינוי עירוני וכלכלי דרמטי.

פתרון למצוקת הקבלנים: השכרת דירות חדשות לדיירים מפונים

אחד המשברים הפחות מדובר בהם בשוק הנדל״ן הוא מצוקת הקבלנים: אלפי דירות חדשות עומדות ריקות חודשים ארוכים משום שהשוק מתקשה לספוג את המחירים, והריבית הגבוהה מקשה על משקי בית לרכוש דירה חדשה.

פינוי־בינוי מציע פתרון ישיר ויעיל לבעיה הזו:

• דיירים שמפונים מבתיהם זקוקים לדירה זמנית לתקופת הבנייה.

• קבלנים מחזיקים מלאי גדול של דירות שלא נמכרות.

• העירייה יכולה לתווך בין הצדדים ולייצר שוק השכרה מוסדר ומפוקח.

התוצאה:

• הקבלנים מקבלים הכנסה שוטפת במקום דירות ריקות.

• הדיירים מקבלים דירות חדשות, בטוחות ונוחות לתקופת הבנייה.

• העירייה מפחיתה מצוקה חברתית ומונעת פיזור אוכלוסייה מחוץ לעיר.

• השוק מתייצב, והלחץ על מחירי הדירות יורד.

זהו מהלך שמייצר win‑win‑win: למשק, לקבלנים, ולתושבים.

המסר לראשי הערים: זו לא רק חובה ביטחונית — זו הזדמנות כלכלית

הנתונים הרשמיים מציגים תמונה ברורה:

• ההתחדשות העירונית היא כבר 35% מהבנייה החדשה בישראל

• כל פרויקט מוסיף פי 3–4 דירות לשוק

• עשרות אלפי דירות חדשות מאושרות מדי שנה

• אלפי מקומות עבודה נוצרים בכל עיר שמשתתפת במהלך

פינוי־בינוי הוא לא רק הגנה על התושבים — הוא הזדמנות כלכלית עצומה.

ראש עיר שמקדם התחדשות עירונית היום, בונה עיר בטוחה יותר, חזקה יותר ומשגשגת יותר.

הבעיה: תמונה תמימה שהופכת לכלי נשק

בשנים האחרונות אנו עדים להתפשטות תופעה מטרידה: שימוש בטכנולוגיות דיפ־פייק ליצירת תיעוד מיני מזויף של נשים — לעיתים על בסיס תמונה אחת תמימה מהרשת. כתבת כאן חשפה שוב עד כמה קל להפוך אדם ל"קורבן" ללא כל מעשה מצדו: "הוא כתב – עשיתי ממך כוכבת פורנו". משפט אחד שממחיש את עומק הפגיעה.

הטכנולוגיא הזו הפכה ל"נגיף" חברתי. היא מתפשטת במהירות, פוגעת באלפי נשים, ומייצרת השלכות הרסניות:

• הטרדות בלתי פוסקות

• פניות מיניות גסות

• פגיעה במוניטין

• חרדה, בושה, ולעיתים גם ניתוק חברתי

המשטרה, כפי שעולה מהכתבות ומהעדויות, אינה ערוכה לטפל בתופעה. אין כלים, אין תקנים, אין נהלים ברורים — והנשים נשארות לבד במערכה מול פגיעה שמתרחשת במרחב הדיגיטלי אך משפיעה על כל תחומי חייהן.

הפער המרכזי: אין הרתעה

העושים במלאכה פועלים מתוך תחושת אנונימיות מוחלטת. הם מאמינים שאיש לא יידע, שאיש לא יזהה, ושאין שום סיכוי שייתפסו. היעדר הרתעה הוא הדלק שמזין את התופעה.

כדי לעצור מגפה — צריך לייצר פחד אמיתי אצל מי שמפיץ אותה.

✦ ההצעה: פינה יומית בטלוויזיא שתחשוף את המקרים ותייצר הרתעה

אני מציעה ליצור פינה קבועה, יומית, בת 10 דקות — שתשודר לפני כל מהדורת חדשות מרכזית. פינה שתהפוך למוקד מודעות, לחשיפה, ובעיקר — להרתעה.

מה יקרה בפינה?

בכל יום יוצג מקרה אחד:

• הנפגעת תספר בקול ובפנים חשופות על מה שעבר עליה

• יוצגו העובדות: כיצד נוצר הדיפ־פייק, מי הפיץ, מה ההשלכות

• יוצג סטטוס הטיפול: תלונה, חקירה, מעקב

• יועבר מסר ברור לאזרחים: הפגיעה הזו אינה אנונימית, אינה נסתרת, ואינה עוברת בשתיקה

למה זה יעבוד?

1. הרתעה ישירה למטרידים מי שמייצר או מפיץ תיעוד מזויף יראה שהמקרים עולים לאור השמש. הוא יבין שהסיכוי שייחשף — גבוה. הוא יבין שהמעשה שלו אינו "משחק" אלא עבירה חברתית חמורה.

2. הרתעה עקיפה לצופים הציבור ילמד לזהות תיעוד מזויף, לא להפיץ אותו, ולא לשתף פעולה עם פגיעה.

3. העצמה לנפגעות במקום בושה — קול. במקום שתיקה — במה. במקום בדידות — תמיכה ציבורית.

4. לחץ אזרחים על המשטרה והמחוקק חשיפה יומית תייצר דרישה ציבורית לשינוי. רגולציה תגיע רק כשיש לחץ — והפינה הזו תיצור אותו.

5. ברור שכשכולם יודעים שהסרטון מזוייף הדבר לא ישרת את זממם של המפיצים, כך שעם הזמן לא יהיה לזוממים טעם לייצר סרטונים שקריים ולהפיץ אותם.. הדבר יהפוך את הכלי ללא רלוונטי.

6. רייטינג גבוה , תופעות חברתיות קשות מושכות עניין אזרחי. הפינה תהפוך ללהיט תקשורתי — לא בגלל הסנסציה, אלא בגלל הרלוונטיות.

✦ למה דווקא בטלוויזיא?

הטלוויזיה עדיין מחזיקה בכוח שאין לרשתות:

• היא נתפסת כמקור סמכות

• היא מגיעה לכל בית

• היא מייצרת שיח אזרחי רחב

• היא יוצרת תחושת "זה רשמי"

כאשר מקרה עולה במהדורה — הוא הופך לאירוע לאומי, לא אישי.

✦ קריאה למקבלי ההחלטות: הגיע הזמן לקחת אחריות

הטכנולוגיא מתקדמת מהר יותר מהחוק. הפגיעה מתרחשת מהר יותר מהטיפול. הנשים נפגעות מהר יותר מההגנה.

הצעה זו אינה פתרון קסם — אך היא צעד משמעותי ליצירת הרתעה, מודעות, ושינוי חברתי אמיתי.

הגיע הזמן שהתקשורת תעשה את חלקה. הגיע הזמן שהמדינה תכיר בעומק הפגיעה. הגיע הזמן להפסיק לתת לתוקפים את תחושת האנונימיות שמאפשרת להם לפעול.

פינה יומית בטלוויזיא היא לא רק כלי תקשורתי — היא כלי הגנה.

בנאום ההבהרה  של הרב לנדו, הרב הסביר שהדברים החריפים שאמר על “רצח ממש” ו“מלחמות לשם כבוד המדינה” לא נועדו לשמיעה ברבים, לא נועדו לשמע הרבים, ובוודאי לא נועדו להגיע לאוזני אויבי ישראל.

בדברי ההבהרה שלו, כפי שפורסמו בתקשורת, הרב אמר במפורש:

"הדברים נאמרו בחדרי חדרים ולא נועדו לשמיעה ברבים."

והוסיף:

"דברים שאמרתי בשיחה פרטית."

ובתקצירים נוספים הופיע גם:

"עיוות וחוסר הבנה מוחלט."

כלומר — הרב לנדו עצמו מאשר שהדברים נאמרו בשיח פנימי, לא כעמדה ציבורית, ולא כמשפט שנועד לצאת החוצה.

אבל מישהו — אחד מהנוכחים בחדר — בחר להדליף את הדברים.

וזו נקודת המפנה האמיתית: הנזק הגדול לישראל לא נגרם מהרב לנדו — אלא מהמדליף.

ומי המדליף שהגיע עד לשכתו של הרב, מישהו ממקורביו.

מישהו ממקורביו של לנדו בגד בו, בגד באמונו.

1. הדלפה שהפכה אמירה פרטית לנשק תעמולה

כאשר רב בכיר בישראל אומר בחדר סגור משפט כמו “רצח ממש”, זה נשאר בגדר שיח פנימי. אבל כאשר מישהו מדליף זאת — הוא הופך את המשפט לכלי נשק בידי שונאי ישראל.

הדלפה זו מאפשרת לארגוני BDS, לאנטישמים ולגורמים עוינים לומר:

“אפילו רב בישראל אומר שמדינת ישראל רוצחת.”

הם לא צריכים להמציא עלילות דם — הם מצטטים רב ישראלי בכיר. המדליף נתן להם את המתנה שהם חלמו עליה.

2. הנזק לא נובע מהדברים עצמם — אלא מהדלפתם

הרב לנדו הבהיר:

זהו משפט שמסיר כל ספק: הוא לא רצה שהדברים יפורסמו. הוא לא רצה שהדברים יגיעו לציבור. הוא בוודאי לא רצה שהדברים יגיעו לאוזני אויבי ישראל.

מי שהדליף — הוא זה שהפך את הדברים לבעיה ציבורית ובינלאומית.

הוא זה שגרם לנזק התודעתי. הוא זה שהפך אמירה פרטית לנשק תעמולה. הוא זה שהעניק לשונאי ישראל ציטוט מושלם.

3. הדלפה שמשרתת את אויבי ישראל

הדלפה כזו אינה תמימה. היא מעניקה לשונאי ישראל:

• לגיטימציה לעלילות דם

• ציטוטים “מבית” שמערערים את מוסריות המדינה

• חומר תעמולה שמופץ ברשתות

• בסיס להצדקת שנאה וחרמות

• כלי הסתה חדש נגד ישראל

בעידן שבו כל משפט מתורגם ומופץ תוך דקות, הדלפה כזו היא פגיעה אסטרטגית.

4. בגידה בחצר — לא רק ברב, אלא בעם ישראל

המעשה הזה אינו רק בגידה באמון הרב. הוא בגידה בעם ישראל כולו.

המדליף:

• הפר אמון

• פגע ברב

• פגע במדינה

• פגע במאבק ההסברתי

• פגע באחדות הלאומית

• פגע בביטחון התודעתי

• העניק נשק לשונאי ישראל

הוא ידע שהדברים רגישים. ידע שהם נאמרו בחדר סגור. ידע שהם עלולים להזיק. ובכל זאת — בחר להדליף.

זו אינה טעות. זהו מעשה מודע.

5. סיכום: הנזק הגדול לא נגרם מהרב — אלא מהמדליף

הרב לנדו דיבר בשיחה פרטית. הוא הבהיר שהדברים נאמרו “בחדרי חדרים”, “בשיחה פרטית”, ושהייתה “עיוות וחוסר הבנה מוחלט”.

מי שהדליף את הדברים:

• הפר אמון

• פגע ברב

• פגע בישראל

• העניק נשק לשונאיה

• וגרם נזק תודעתי עצום

הבגידה אינה בדברי הרב — אלא בהוצאתם החוצה.

דבריו של לנדו אינם רק ביקורת פנימית — הם עלולים להפוך לנשק חיצוני. כאשר רב בישראל אומר “רצח ממש”, העולם שומע “ישראל רוצחת” — והנזק כבר נעשה.

הטענה של לנדו אינה רק בעייתית — היא אבסורדית. זהו ניסיון עלוב להרוויח את היתרונות של ביקורת אופוזיציונית, בלי לשלם את המחיר של אחריות קואליציונית- הרב עירום.

הנזק בדבריו של לנדו: כשהאמירה של רב בישראל הופכת לנשק בידי שונאי ישראל:

דבריו של הרב דב לנדו, שבהם אמר:

"אם המדינה שולחת אנשים, חיילים, לשם כבוד המדינה, והורגים אנשים – גם זה מותר? רצח ממש. אז הם מסיתים לרצח. הם עושים מלחמות לא לשם הצלה, רק לשם כבוד המדינה."

מעוררים לא רק ויכוח פנימי בישראל, אלא גם חשש עמוק מההשלכות החיצוניות. כאשר רב בכיר בישראל מתבטא כך, העולם שומע לא ביקורת מוסרית — אלא האשמה ישירה כלפי מדינת ישראל כ"רוצחת". וזהו נזק תודעתי עצום.

1. מתנה לשונאי ישראל

בעידן שבו ישראל נאבקת על זכותה להגן על אזרחיה מול טרור, אמירה כזו היא מתנה לאויביה. היא מספקת להם ציטוט מושלם: “אפילו רב בישראל אומר שמדינת ישראל רוצחת.” מכאן הדרך קצרה להפצת שנאה, להצדקת חרמות, ולערעור הלגיטימיות של ישראל בעולם.

ארגונים אנטי־ישראליים, תנועות BDS, וגורמים עוינים כבר יודעים לנצל כל אמירה מסוג זה — במיוחד כשהיא מגיעה ממנהיג רוחני בעל מעמד.

2. הנזק המוסרי והתדמיתי

ישראל מתמודדת עם קמפיינים שמנסים להציג את פעולותיה כהתקפות לא מוצדקות. כאשר רב בכיר מאשר לכאורה את הנרטיב הזה, הוא מחליש את ההגנה המוסרית של המדינה. הוא מערער את האמון בצדקת הדרך, ויוצר מצג שווא של עם שמאבד את צידוקו.

הנזק אינו רק תדמיתי — הוא מוסרי. הוא פוגע בתחושת הצדק של הציבור הישראלי עצמו, ומערער את האחדות הלאומית בשעת מלחמה.

3. האבסורד: הוא יודע

לנדו אינו אדם מן השורה. אנשיו ישבו בקבינט המדיני־ביטחוני, השתתפו בדיונים, שמעו את המידע הרגיש, את האיומים ואת הדילמות. הוא יודע היטב את המציאות הביטחונית ואת מורכבותה. ולכן, כשהוא מדבר על “רצח ממש”, האויבים חושבים שהוא עושה זאת מתוך ידיעה — לא מתוך בורות. וזה מה שהופך את דבריו לחמורים פי כמה.

הוא לא רק מבקר את הממשלה; הוא מבקר את החלטות שהוא עצמו היה שותף ליצירת התנאים להן.

4. ההשלכות בעולם

בעידן של תקשורת גלובלית, כל משפט מתורגם, מצוטט ומופץ. אמירה כזו לא נשארת בגבולות ישראל — היא תופיע בכותרות עיתונים אנטי־ישראליים, תצוטט באו״ם, ותשמש “הוכחה” לכך שישראל מבצעת פשעים. הנזק הזה קשה למדידה, אך הוא אמיתי: הוא מחליש את ההגנה הציבורית של ישראל בעולם, פוגע במעמדה המוסרי, ומעניק לגיטימציה לשנאה.

5. אחריות של מנהיגות רוחנית

מנהיג רוחני נושא באחריות כבדה למילותיו. כאשר הוא מדבר, דבריו אינם נשמעים רק בבית מדרש — הם נשמעים בעולם כולו. אמירה כזו אינה רק טעות פוליטית; היא פגיעה בעם ישראל כולו.

סיכום

דבריו של לנדו אינם רק ביקורת פנימית — הם עלולים להפוך לנשק חיצוני. הם מעניקים לשונאי ישראל לגיטימציא, מערערים את הצדקת ההגנה העצמית, ופוגעים באחדות הלאומית. כאשר רב בישראל אומר “רצח ממש”, העולם שומע “ישראל רוצחת” — והנזק כבר נעשה.

לקרוא עוד:

הטענה של לנדו אינה רק בעייתית — היא אבסורדית. זהו ניסיון עלוב להרוויח את היתרונות של ביקורת אופוזיציונית, בלי לשלם את המחיר של אחריות קואליציונית- הרב עירום.

כאשר אויבים מדברים על נקמה: מדוע אבטחת משפחת נתניהו היא הכרח ביטחוני

הוויכוח הציבורי סביב אבטחת בני משפחתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו חוזר ועולה בכל פעם שמתרחשת הסלמה ביטחונית או אירוע דרמטי בזירה האזורית. יש הטוענים שמדובר בהוצאה מיותרת או בהגזמה, אך המציאות במזרח התיכון מלמדת אחרת: כאשר אויבי ישראל מאבדים בני משפחה בתקיפות צה״ל, השיח שלהם הופך אישי, טעון ולעיתים גם נקמני. במצבים כאלה, אבטחת ראש הממשלה ומשפחתו אינה פריבילגיה — היא חובה ביטחונית.

1. דפוס חוזר: מנהיגי אויב שאיבדו בני משפחה מגיבים בשיח נקמני

איסמעאיל הניא — חמאס

ב־10 באפריל 2024 לפי הספורות הנוצריות, נהרגו שלושה מבניו וארבעה מנכדיו בתקיפה ישראלית נגד חוליית טרור. התגובות שהגיעו מחמאס לאחר מכן היו רוויות שיח נקמה, כולל הצהרות על “מחיר שישראל תשלם”. חמאס הוא ארגון טרור רצחני, ולכן אמירות כאלה אינן רק רטוריקה — הן חלק מהאיום.

עלי חמינאי — איראן

על פי דיווחים, בתקיפה שבה חוסל חמינאי נהרגו גם ארבעה מבני משפחתו. גם כאן, השיח הציבורי בטהרן היה טעון מאוד, כולל קריאות נקמה מצד גורמים המקורבים למשטר. איראן היא מדינה עוינת בעלת יכולות טרור בינלאומיות, ולכן אמירות כאלה אינן עניין סמלי בלבד.

2. כאשר אויבים מאבדים בני משפחה — האיום הופך אישי

במערכת הביטחון מוכר היטב הדפוס שבו פגיעה בבני משפחה של מנהיגי אויב גורמת להם לנסות “להשיב כבוד” או “להחזיר מכה”. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בארגוני טרור או משטרים אידאולוגיים קיצוניים.

במצבים כאלה, ראש ממשלת ישראל — מי שנתפס בעיניהם כסמל המדינה וכמי שמאשר פעולות צבאיות — הופך ליעד מרכזי. ולא רק הוא: גם בני משפחתו נתפסים בעיני אויבים כ”מטרה רכה” או “סמל”.

3. מדוע אבטחת משפחת נתניהו היא הכרח ביטחוני?

א. ראש הממשלה נתפס כאחראי על פעולות צה״ל

אויבי ישראל נוטים לייחס את כל התקיפות ישירות לראש הממשלה, גם אם בפועל ההחלטות מתקבלות במערכת מורכבת.

ב. אויבים כבר הצהירו בעבר על רצון לפגוע בהנהגה הישראלית

חמאס, חיזבאללה, הג׳יהאד האיסלאמי ואיראן — כולם הצהירו לאורך השנים על רצון לפגוע בדמויות בכירות בישראל.

ג. פגיעה בבני משפחה היא דפוס מוכר של ארגוני טרור

ארגוני טרור ברחבי העולם נוהגים לפגוע בבני משפחה של מנהיגים כדי לייצר אפקט פסיכולוגי וסימבולי.

ד. האיום על משפחת נתניהו אינו תיאורטי

הוא נובע מהתנהלות אויבים, מהצהרות פומביות, ומהעובדה שישראל פועלת נגד בכירים בארגוני טרור.

4. מקרים נוספים שבהם בני משפחה של בכירי אויב נפגעו בתקיפות

חשוב לדייק: צה״ל פועל נגד מטרות טרור — לא נגד משפחות. במקרים רבים, בני משפחה של בכירים בארגוני טרור נמצאים בקרבתם או בתוך תשתיות טרור ולכן נפגעים.

דוגמאות מהשנים האחרונות:

• תקיפות נגד בכירי חמאס בעזה שבהן נפגעו בני משפחה שנכחו במתחמי טרור.

• תקיפות נגד בכירי הג׳יהאד האיסלאמי במבצעים “עלות השחר”, “מגן וחץ” ו“שומר החומות”.

• תקיפות נגד תשתיות חיזבאללה בסוריה שבהן נפגעו בני משפחה שנכחו במבנים צבאיים.

בכל המקרים הללו, הארגונים הגיבו בשיח נקמה — לעיתים אישי מאוד.

5. פרק נוסף: סוגיית נפתלי בנט — ומה היא מלמדת על הצורך באבטחת משפחת נתניהו

הדיון סביב אבטחת ראשי ממשלה לשעבר עלה שוב כאשר נפתלי בנט, שהיה ראש ממשלה כשנה אחת בלבד , ממשיך לקבל אבטחה ברמה גבוהה. בנט הגיע לראשות הממשלה עם שבעה מנדטים בלבד, ולתקופה קצרה שלא כללה מבצעים רחבי־היקף או פגיעה משמעותית בבכירי אויב. בתקופתו לא נרשמו פעולות שהובילו לשיח נקמה אישי מצד ארגוני טרור.

ובכל זאת — הוא מקבל אבטחה של ראש ממשלה לשעבר.

מה זה מלמד?

1. האבטחה אינה רק פונקציא של היקף הפעילות הביטחונית של ראש הממשלה בזמן שתיפקד ככזה.

2. אם בנט מקבל אבטחה כארבע שנים לאחר תום תפקידו למרות שלא “דיגדג” את אויבי ישראל, הרי שהצורך באבטחה לבנימין נתניהו — מי שהוביל עשרות מבצעים וחיסל בכירים — ברור פי כמה.

3. נתניהו הוא ראש הממשלה המזוהה ביותר עם מדיניות תקיפה כלפי אויבי ישראל בעשורים האחרונים.

4. לכן, אבטחת נתניהו ומשפחתו אינה רק המשך של נוהל קיים — היא צורך ביטחוני ממשי.

המשמעות המעשית

אם ראש ממשלה לשעבר שתיפקד שנה אחת בלבד מקבל אבטחה מלאה, הרי שראש ממשלה שפגע קשות באויבי ישראל, הוביל מבצעים רחבי־היקף וחיסל בכירים — יזדקק לאבטחה עד סוף חייו, וכך גם רעייתו.

זו אינה אמירה פוליטית — זו הערכת סיכון.

6. סיכום: אבטחת משפחת נתניהו אינה פוליטית — היא ביטחונית

כאשר אויבי ישראל מאבדים בני משפחה ומדברים בגלוי על נקמה, האיום על ראש הממשלה ומשפחתו גדל. במציאות כזו, הדרישה לאבטחה הדוקה אינה גחמה, אינה פריבילגיא, ואינה עניין פוליטי — זו חובה ביטחונית בסיסית במדינה שמוקפת אויבים ומנהלת מלחמה מול ארגוני טרור.