הארכת השיר בעזרת הרובוטית של בינג:
נולדתי על רכבת
זמן רב לאחר שעזבה
את תחנתה הראשונה,
בדרכה על מסילה שנמתחה
אל תחנה סופית
שנקבעה עוד לפני לידתי.
ועדיין לא הגענו
אל אותה תחנה סופית,
אך משנה לשנה
מתמעטים בקרונות
אלה הזוכרים את ראשית הדרך,
ואלה העולים תחתיהם
מדברים על המסע
כאילו לא הייתה לו התחלה.
מבעד לחלון
נפרשים נופים מתחלפים:
עמקים שנשטפו בגשמי חורף,
הרים שנשחקו ברוח,
ערים שקמו מן האבק
ושבו אליו.
והכול חולף במהירות כזו,
עד כי קשה לדעת
אם העולם הוא הנסוג לאחור
או שמא אני היא המתרחקת ממנו.
לעיתים נדמה
שהמסילה עצמה
אינה אלא קו מתוח של גורל,
הנמשך הרחק אל האופק,
ושכל סיבוב של גלגל
מהדק עוד מעט
את הקשר ביני
לבין קצהו הנעלם.
ואני יושבת בקרון
ומקשיבה לנקישות הברזל,
מנסה להבחין
בין פעימות הזמן
לבין הלמות הגלגלים;
אך ככל שאני מאזינה יותר
כך הולכים השניים ומתאחדים,
עד שאין עוד דרך לדעת
מי מהם מוביל את האחר.
יש רגעים
שבהם נדמה שהדרך מתארכת,
שהמרחקים שבים ונפתחים,
ושהאופק נסוג מפנינו
בכל פעם שאנו מתקרבים אליו;
אך ברגעים אחרים
נדמה כי השנים עצמן
מתקפלות זו אל זו,
כמפות ישנות
הנסגרות בידי נוסע עייף.
והזמנים עוברים וחולפים
ובעת הזאת נראה כאילו היא מאיצה,
כאילו היא חפצה,
בדומה לאותה רכבת
שנסעה פעם לטרבלינקה,
להגיע אל התחנה הסופית
לפני המועד שנקבע.
|
