העשורים האחרונים הביאו איתם שינוי עמוק במבנה שוק העבודה ובנראות של נשים בעמדות השפעה. יותר ויותר נשים נכנסו לעולמות שנחשבו במשך שנים “גבריים”, פרצו חסמים, התמודדו עם אפליה גלויה וסמויה, ונאבקו על הזכות הבסיסית להכרה מקצועית ושכר שווה. למרות ההתקדמות, המציאות עדיין מורכבת: נשים רבות שהגיעו לעמדות בכירות ממשיכות לסבול מפערי שכר, מהטלת ספק ביכולותיהן, ומהצורך להוכיח את עצמן שוב ושוב בסביבה שמעצם ההיסטוריא שלה נבנתה עבור גברים.
התוכנית הציגה נשים כמו רקפת רוסק עמינח ואחרות, שחוו על בשרן את המאבק. הן מספרות על הדרך הארוכה, על הדלתות שנסגרו בפניהן, על הישיבות שבהן היו הנשים היחידות בחדר, ועל העובדה שגם כשהגיעו לפסגה, גבר בתפקיד מקביל עדיין הרוויח יותר מהן. זהו סיפור חשוב, חיוני, שמגיע לו להשמע.
לצד הנשים הללו הופיעו בפרומו גם שמות אחרים — עופרה שטראוס, שרי אריסון יפית אטיאס (הבת של רמי לוי). כאן מתעוררת שאלה מהותית: האם כל אישה שמחזיקה בעמדה בכירה אכן מייצגת את סיפור המאבק הפמיניסטי? האם עצם היותה אישה בעמדת כוח הופך אותה לדוגמה של פריצת גבולות?
נשים שנולדו לעמדת כוח אינן מייצגות את אותו מאבק
אי אפשר להתעלם מהעובדה שנשים כמו עפרה שטראוס, יפית אטיאס ושרי אריסון, נכנסו לעולם העסקים מתוך נקודת פתיחה שונה לחלוטין מזו של רוב הנשים. הן נכנסו לתפקידים בכירים בחברות מהמובילות במשק, נכנסו למערכות שכבר היו מבוססות, ולא נאלצו להיאבק על עצם הכניסה למרחב העסקי. הן לא נדרשו לפרוץ את הדלת — היא כבר הייתה פתוחה עבורן.
זה לא מבטל את יכולותיהן או את תרומתן, אבל זה כן משנה את הסיפור. הן לא התמודדו עם אפליית שכר בתחילת הדרך, לא נלחמו על הזדמנות ראשונה, ולא נאלצו להוכיח שהן “ראויות” להיכנס למועדון סגור. הן הגיעו אליו מלכתחילה כחלק מהמשפחה שבנתה אותו.
למה זה חשוב?
הצגת נשים אלו לצד נשים שנאבקו באמת על מקומן עלולה לטשטש את ההבדל בין כוח שנבנה בעמל רב לבין כוח שנמסר בירושה או מתוקף קרבה משפחתית. היא עלולה ליצור מצג שווא כאילו כל אישה בעמדה בכירה מייצגת את אותו סיפור של מאבק פמיניסטי — וזה פשוט לא נכון.
המאבק הפמיניסטי בעולם העסקים הוא מאבק על הזדמנות, על שוויון, על שבירת תקרות זכוכית. הוא מאבק של נשים שנאלצו לעבוד פי שניים כדי לקבל חצי מההכרה. הוא מאבק של נשים שלא נולדו לעמדת כוח, אלא בנו אותה לבנה אחר לבנה.
לכן, חשוב להבחין בין נשים שהגיעו לעמדות בכירות בזכות מאבק אישי וחברתי, לבין נשים שהגיעו לשם בזכות מבנה כלכלי משפחתי. שתי הקבוצות יכולות להיות מעניינות, אבל הן לא מייצגות את אותו סיפור — ולא צריכות להיות מוצגות כאילו כן.
נקודות למחשבה:
1. במקרה של יפית אטיאס, בתו של רמי לוי, צריך לצאת מהקופסא כמו שאומרים..
אם התוכנית "כסף משלהן" מבקשת לעסוק בפריצת תקרת הזכוכית, נדמה שהמרואיין המתבקש יותר הוא דווקא רמי לוי — האב שבנה את העסק והעמיד את בתו בעמדה בכירה, במקום שבו בעבר אבות היו מעמידים בדרך כלל את בניהם. זהו סיפור מעניין על שינוי בתפיסה המשפחתית והעסקית, אבל הוא שונה מסיפורה של אישה שנאלצה לפרוץ בעצמה את תקרת הזכוכית.
אם מיכאל שטראוס היה בחיים אז גם היה נכון להזמינו לראיון בתוכנית.
2. צריך לבדוק בראיונות אם הנשים המצליחות האלה במקום ההשפעה הזה מחילות שיוויון. לא רק לנשים גם לגברים. יש מקרים ששני גברים באותו תפקיד ואחד מקבל ככה והשני מקבל ככה.
"אחרי הדוחות ואחרי העזיבה של המנכ"ל: בנק הפועלים הורה לקצץ 7.5% משכר עובדי הקבלן
העובדים ממורמרים – הבנק נמנע מפגיעה דומה ב"עובדי הבנק" ופוגע דווקא בחלשים. בנוסף תבוטל משרת "אמהות עובדות" שאפשרה לעובדות עם ילדים קטנים לעבוד במתכונת של משרה מלאה בת 8 שעות" יומיות מאקו- 2009.
3. בעניין הילדים, כמעט כל אשה שעובדת מתמודדת עם חסרונה בבית, גם עובדת נקיון המשתכרת שכר מינימום ומשכך נאלצת לעבוד שעות נוספות היא אמא חסרה בבית הרבה פעמים.
4. תקדימים בתורתינו הקדושה- רחל הייתה רועת צאן אביה ודבורה הייתה שופטת מושיעה ונביאה בישראל שבני ישראל עלו אליה למשפט.
|
