כֹּֽה־אָמַר֮ יְהֹוָ֣ה צְבָאוֹת֒ תֶּחֱזַ֣קְנָה יְדֵיכֶ֔ם הַשֹּֽׁמְעִים֙ בַּיָּמִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֵ֖ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה מִפִּי֙ הַנְּבִיאִ֔ים אֲ֠שֶׁ֠ר בְּי֞וֹם יֻסַּ֨ד בֵּית־יְהֹוָ֧ה צְבָא֛וֹת הַהֵיכָ֖ל לְהִבָּנֽוֹת׃ כִּ֗י לִפְנֵי֙ הַיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם שְׂכַ֤ר הָֽאָדָם֙ לֹ֣א נִֽהְיָ֔ה וּשְׂכַ֥ר הַבְּהֵמָ֖ה אֵינֶ֑נָּה וְלַיּוֹצֵ֨א וְלַבָּ֤א אֵין־שָׁלוֹם֙ מִן־הַצָּ֔ר וַאֲשַׁלַּ֥ח אֶת־כׇּל־הָאָדָ֖ם אִ֥ישׁ בְּרֵעֵֽהוּ׃ וְעַתָּ֗ה לֹ֣א כַיָּמִ֤ים הָרִֽאשֹׁנִים֙ אֲנִ֔י לִשְׁאֵרִ֖ית הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ בכִּֽי־זֶ֣רַע הַשָּׁל֗וֹם הַגֶּ֜פֶן תִּתֵּ֤ן פִּרְיָהּ֙ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּתֵּ֣ן אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְהַשָּׁמַ֖יִם יִתְּנ֣וּ טַלָּ֑ם וְהִנְחַלְתִּ֗י אֶת־שְׁאֵרִ֛ית הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֶת־כׇּל־אֵֽלֶּה׃ וְהָיָ֡ה כַּאֲשֶׁר֩ הֱיִיתֶ֨ם קְלָלָ֜ה בַּגּוֹיִ֗ם בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ וּבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כֵּ֚ן אוֹשִׁ֣יעַ אֶתְכֶ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם בְּרָכָ֑ה אַל־תִּירָ֖אוּ תֶּחֱזַ֥קְנָה יְדֵיכֶֽם׃ זכריה.

מדבר תורה זה ניתן להבין את חשיבות שכר האדם ולא רק, גם שכר הבהמה.

בדבר תורה זה שכר האדם  מובדל משכר הבהמה.

הכוונה לבהמה שאנו אוכלים ממנה או שותים ממנה וגם בהמה משרתת כמו, כלב שמירה, חמור או סוס.

אם בוחנים את שכר הבהמה ומה שכרה של זאת כנלמד מעבודה בדיר או ברפת אז שכרה הוא-

קורת גג, מזון, רפואה, יציאה לאחו, מנוחה בשבת. כן, גם לבהמה יש זכות מנוחה.

אם זה שכר הבהמה ברור שזה לא שכר האדם.

אם בעת ההיא שכר הבהמה איננה אז בעת ההיא שכר האדם לא נהיה.

לא נהיה במשמעות שהאדם לא נהיה. השכר לא מספק את צרכי האדם וצרכי האדם הם לא כצרכים של בהמה.

אפשר להמשיל את זה לשכר עבדות, שכר המקיים את עבדות האדם את השתעבדות האדם.

מתוך המקום הזה נבין מה צריך להיות שכר האדם כדי שלא יהיו בעיות כמו שאומרים.

מתוך המקום הזה לקרוא את הדוח.

בעת הזאת, צריך לקרוא בזהירות. המלחמה שפרצה לפני כשלוש שנים יצרה זעזוע כלכלי, ובמקביל המדינה הפעילה מנגנוני סיוע וקצבאות. צריך לחשוב במקרה זה לכף זכות גם לנוכח הידיעה שהמשק והמדינה הפגינו חוסן ויציבות באם אנו מבדילים את ישראל מהאיראנים, הלבנונים, והעזתים.

חלק ראשון: הנתונים.

עוני, מצוקה והכנסה:

תובנות:

הטבלה מציגה פער עקבי בין העוני הרשמי לבין המצוקה הכלכלית בפועל. בעוד שהעוני הרשמי עומד על כ־20%, ההערכות התפקודיות מצביעות על מצוקה רחבה בהרבה – עד שליש מהאזרחים. הפער הזה נובע מהעובדה שקו העוני מודד מיקום סטטיסטי בלבד, ולא את היכולת האמיתית לממן חיים בסיסיים.

שכר בישראל – הממוצע מול השכר החציוני - ינואר יוני 2025

כדי להבין את מצבו הכלכלי של האזרח, אי אפשר להסתפק בנתוני העוני.

צריך להסתכל גם על השכר.

הנתונים הבאים לקוחים מדוח השכר של הביטוח הלאומי למחצית הראשונה של 2025. הם מציגים את השכר הממוצע ואת השכר החציוני של שכירים ברבעון ראשון 2025.

שנת 2025 כולה – ממוצע שכר עובדים ישראלים

• 13,919 ₪.

שכר לפי נתוני הלמ״ס – 2026

הלמ״ס מפרסמת רק שכר ממוצע למשרת שכיר, לא חציון ולא “שכר לשכיר”.

התובנה המרכזית:

השכר הממוצע אינו מספר את כל הסיפור

✔ הלמ״ס מראה עלייה חדה ב־2026 בשכר הממוצע למשרת שכיר: 13,814 → 14,344 → 15,979 בתוך שלושה חודשים בלבד.

✔ ביטוח לאומי מראה שב־2025: השכר החציוני לשכיר נמוך משמעותית (10,586 ₪)

והכי חשוב: אין שום עדות שהחציון עולה בקצב שמתקרב לממוצע.

העלייה בשכר לא מתחלקת שווה בשווה. רוב העובדים לא מרוויחים יותר — רק חלק קטן מאוד מושך את הממוצע למעלה.

הפער בין ממוצע לחציון גדל, וזה סימן קלאסי ל:

ריכוז שכר גבוה בקצה העליון

שחיקה של מעמד הביניים

עלייה במספר העובדים בשכר נמוך

הלמ״ס נותנת תמונה “אופטימית” יותר, כי היא מודדת רק ממוצע למשרה. ביטוח לאומי נותן את המציאות החברתית האמיתית — החציון.

שכר לפי מין – ינואר עד מרץ 2025

תובנות:

נשים וגברים – פער שנשאר משמעותי

נתוני השכר לפי מין ממחישים פער משמעותי בין שכר הגברים לשכר הנשים.גם בממוצע וגם בחציון, השכר של נשים נמוך יותר.המשמעות אינה רק פער בשכר החודשי. לאורך זמן, פערי שכר משפיעים גם על יכולת החיסכון, הביטחון הכלכלי והיכולת להתמודד עם משבר.לכן, כאשר מנתחים את מצבה הכלכלי של החברה הישראלית, אי אפשר להסתפק בנתון שכר ממוצע אחד לכלל העובדים.

ביטחון תזונתי – 2024

תובנות:

אי־ביטחון תזונתי הוא מדד חמור במיוחד. הוא משפיע על בריאות, התפתחות, חינוך והזדמנויות. הנתון לגבי ילדים מטריד במיוחד – כמעט שליש מהילדים חיים במשקי בית שאינם מצליחים להבטיח תזונה סדירה.

מזון הוא מבחן אמיתי למצוקה

כאשר מיליוני אנשים נמצאים במשקי בית המתמודדים עם אי־ביטחון תזונתי, הדיון כבר אינו רק על שאלה סטטיסטית של הכנסה.מדובר ביכולת לרכוש מזון באופן סדיר ולשמור על תזונה מספקת.הפער בין החמישון התחתון לעליון ממחיש עד כמה המצוקה מרוכזת בשכבות החלשות יותר.

העוני על פי הנתונים הרשמיים הוא כ- 20% לעומת זאת אי בטחון תזונתי עומד על כ- 28%. ברור שאנשים שנמצאים באי בטחון תזונתי הם נחשבים לעניים. יש הבדל בין המוגדר כקו עוני לעוני בפועל.

מהו "עוני בפועל"?

העוני נקבע לפי הכנסה מינימילית שנקבעה ע"י הממשלה ומי שמשתכר פחות נחשב עני, עוני בפועל הוא כשהגדרת קו העוני לא תואמת את "מה שקורה תכלס בשטח"

טבלת קו העוני — 2023

טבלת קו העוני — 2024

אם משתמשים בהגדרה הרשמית, התמונה ברורה: בשנת 2023 כ־20.7% מהנפשות וכ־20.1% מהמשפחות היו מתחת לקו העוני. בשנת 2024 כ־20.7% מהנפשות וכ־20.0% מהמשפחות היו מתחת לקו העוני. בשנת 2025 האומדן הראשוני הצביע על כ־20.0% מהנפשות וכ־21.0% מהמשפחות.אבל אם השאלה היא כמה אנשים מתקשים בפועל לנהל משק בית יציב, התמונה רחבה יותר.הוצאות המחיה אינן מסתיימות בקו העוני.שכר דירה, משכנתה, מזון, חשמל, מים, ארנונה, תחבורה, בריאות, חינוך, תקשורת, ביטוחים וחובות – כולם משפיעים על השאלה כמה כסף נשאר בסוף החודש או יותר נכון כמה אשראי האדם צורך כדי לספק צרכים בסיסים של אדם.כאמור, יש פער בים קו העוני הרשמי לבין מה שקרה "תכלס בשטח"

הערת אמינות ומתודולוגיא

המאמר מבחין במפורש בין שלושה סוגי מידע:נתון רשמי – נתון שפורסם על ידי גוף ממשלתי, כגון הביטוח הלאומי.אומדן רשמי/ראשוני – נתון שפורסם כאומדן או כהערכה ראשונית על ידי הגוף הממשלתי.אומדן מחקרי של המאמר – הערכה שנועדה לבחון את היקף המצוקה הכלכלית מעבר למדד הרשמי. היא אינה מוצגת כנתון ממשלתי.ההבחנה הזו חיונית: האמינות של המאמר אינה תלויה בכך שכל המספרים יהיו "רשמיים", אלא בכך שכל מספר יוצג בדיוק לפי המעמד שלו, בלי להפוך הערכה לעובדה.לכן הנתונים הרשמיים משמשים בסיס עובדתי, ואילו האומדנים הרחבים יותר מוצגים כהערכות סבירות להמחשה ולא כתחליף לסטטיסטיקה הרשמית.בנוסף, יש לקרוא את נתוני 2023 בהקשרם ההיסטורי והכלכלי: המלחמה שהחלה באוקטובר 2023 היא נסיבה משמעותית שיש להביא בחשבון בעת השוואה בין השנים, ואין לפרש כל שינוי בנתונים כאילו הוא נובע ממגמה כלכלית רגילה בלבד. הביטוח הלאומי עצמו מציין בדוח 2023 את השפעת המלחמה על המשק ועל קבוצות אוכלוסייה שונות.

מקורות המידע

המוסד לביטוח לאומי — דוח ממדי העוני והאי־שוויוןדוח העוני 2024 ואומדן ראשוני ל־2025דוח הביטחון התזונתי 2024דוח השכר — המחצית הראשונה של 2025הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – נתוני הכנסות, הוצאות משקי הבית, שכר, מחירים ותעסוקה.

סוף דבר:

מבחינת רעיוניות כלכלה, יש ציווי ברור שהכלכלה שמנהלים בישראל היא כלכלה שתוצאה שלה שאין עוני בישראל ובתורתינו הקדושה, מוסבר בדיוק איך לעשות זאת, ואם בורא עולם אומר שעם ישראל יכול ליצור חברה כזאת שהיא אור לגויים, ישראל יכולים לעשות זאת:

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהֹוָה: אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ: אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ: כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: דברים.

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהֹוָה:

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:

אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:

כנלמד, עוני תמיד יהיה, לא רק מסיבות ניהול לא נכון, גם מסיבת אי שליטה על יצר:

וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם: לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: תהלים.

לכן לעשות כנלמד מפה:

לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב: הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה: בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ: הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי: מלאכי.

הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי:

תבחן בזאת את בורא עולם, בטוב:

וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:

ומשכך:

וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:

ועם הכסף הזה, לעשות שלא יהיה עניים בישראל.

הייתה פעם מריבה בין שלי יחימוביץ' לשרי אריסון שהולידה שיח בעניין שנאת עשירים, זה היה ב- 2006 לפי הספורות הנוצריות. כבר אז היה לי אתר והייתי גם טוקבקיסטית פעילה הייתי כותבת בשם שמעונה מדימונה, העת הייתה לפני מלחמת לבנון השנית שפרץ  הבטיח 1000 דולאר משכורת מינימום, ובמקום להיות שר הכלכלה הוא נהיה שר הבטחון.

"אחרי הדוחות ואחרי העזיבה של המנכ"ל: בנק הפועלים הורה לקצץ 7.5% משכר עובדי הקבלן

העובדים ממורמרים - הבנק נמנע מפגיעה דומה ב"עובדי הבנק" ופוגע דווקא בחלשים. בנוסף תבוטל משרת "אמהות עובדות" שאפשרה לעובדות עם ילדים קטנים לעבוד במתכונת של משרה מלאה בת 8 שעות" יומיות מאקו-  2009.

בשנת 2010 ב- 17.3 שרי אריסון עשתה יום המעשים הטובים ב-88. אז היו משמיעים את WORKING CLASS HER0 בתחנה- בביצוע של גריין דיי. נראה אבסורד. נראה מגוכך שזה בא אחרי זה עם זה.

וכפי שאתם יודעים כך קרה וברור היה שיקרה כך, כך קרה גם בישראל, בברלין שהייתה ידועה במחירי נדל"ן שפויים וקבעון מחירי שוק עלו מחירי הדירות משמעותית מאז ששרי והחברים שלה התחילו להשקיע שם. אותו דבר קורה בעת הזאת בקפריסין.

שער הדולר בשנת 2006 לפי בנק ישראל

לפי מאגרי המידע הרשמיים של בנק ישראל, כולל קובצי השערים הממוצעים לשנת 2006:

✦ השער הממוצע של הדולר בשנת 2006

4.456 ₪ לדולר (שער יציג ממוצע שנתי של בנק ישראל)

✦ טווחי שערים במהלך השנה

במהלך 2006 הדולר נע בטווח של כ־4.1–4.7 ₪, בהתאם לנתוני השערים היציגים היומיים של בנק ישראל.

מחיר דירה ממוצעת בישראל בשנת 2006 (לפי נתוני הלמ"ס ובנק ישראל)

בשנת 2006 מחירי הדירות בישראל היו נמוכים משמעותית מהיום. לפי נתוני הלמ"ס:

✦ מחיר דירה ממוצעת ב־2006:

כ־700 אלף ש"ח (ממוצע ארצי, כולל כל סוגי הדירות)

וזאת תגובה שלי מ- 2015 בעניין נדל"ן בברלין:

המאמר נכתב על סמך הפרומו והותאם בהמשך לתוכנית.

העשורים האחרונים הביאו איתם שינוי עמוק במבנה שוק העבודה ובנראות של נשים בעמדות השפעה. יותר ויותר נשים נכנסו לעולמות שנחשבו במשך שנים “גבריים”, פרצו חסמים, התמודדו עם אפליה גלויה וסמויה, ונאבקו על הזכות הבסיסית להכרה מקצועית ושכר שווה. למרות ההתקדמות, המציאות עדיין מורכבת: נשים רבות שהגיעו לעמדות בכירות ממשיכות לסבול מפערי שכר, מהטלת ספק ביכולותיהן, ומהצורך להוכיח את עצמן שוב ושוב בסביבה שמעצם ההיסטוריא שלה נבנתה עבור גברים.

המעבר לעולם ללא כסף מזומן, שבו כל התשלומים מתבצעים באמצעים דיגיטליים (יש כרטיסים לכל סוגי המטבעות)  וכל כרטיס או אמצעי תשלום מזוהה עם המשתמש, הוא הרבה יותר משינוי טכנולוגי. הוא משנה את הדרך שבה כסף יכול לעבור בין אנשים ואת האפשרות להסתיר פעילות כלכלית.

המשמעות המרכזית היא פשוטה: הכסף מפסיק להיות אנונימי.

יותר כסף לקופת המדינה

אחד היתרונות הגדולים ביותר של ביטול המזומן הוא הגדלת גביית המסים.

כיום ניתן לבצע עסקה במזומן בלי שתהיה לה עקבה במערכת. בעל מקצוע יכול לקבל תשלום ולא לדווח עליו, עסק יכול להסתיר חלק מהמחזור, ושירות יכול להינתן בלי חשבונית.

כאשר אין מזומן ואין אמצעי תשלום אנונימיים, האפשרות הזאת מצטמצמת באופן דרמטי.

כל תשלום נרשם, המשלם מזוהה והמקבל מזוהה. המדינה יכולה להצליב בין ההכנסות המדווחות לבין תנועות הכספים בפועל ולגלות פערים.

כך ניתן להגדיל את תקבולי המדינה בלי להעלות את שיעורי המס – פשוט באמצעות גביית המס על פעילות כלכלית שכיום אינה מדווחת.

זהו כסף שכבר קיים במשק, אך כיום חלק ממנו נשאר מחוץ למערכת.

ומה המדינה יכולה לעשות עם הכסף הנוסף?

כאן נמצאת אולי אחת ההשלכות החשובות ביותר.

אם מיליארדים שהיום אינם מגיעים לקופת המדינה יהפכו להכנסות מדווחות וממוסות, אין הכרח להעלות מסים על האזרחים והעסקים שכבר משלמים כחוק.

המדינה יכולה להשתמש בהכנסות הנוספות כדי לממן:

• מערכת בריאות טובה יותר;

• חינוך;

• תשתיות;

• ביטחון;

• משטרה;

• רווחה;

• הורדת גירעון וחוב;

• או הפחתת שיעורי מס במקומות אחרים.

במילים אחרות, המאבק בכסף השחור אינו רק מאבק נגד מעלימי מס. הוא יכול להיות מקור הכנסה משמעותי למדינה.

וככל שהכלכלה הדיגיטלית מאפשרת למדינה לראות יותר מהפעילות הכלכלית האמיתית, כך קטן הפער בין "כמה כסף מתנהל במשק" לבין "כמה כסף המדינה יודעת למסות".

פחות כלכלה שחורה

הכלכלה השחורה זקוקה ליכולת להסתיר הכנסות.

המשפט "תשלם לי במזומן" הוא למעשה האפשרות לנהל עסקה מחוץ למערכת המתועדת.

כאשר אין מזומן, והכרטיסים אינם אנונימיים, האפשרות הזאת נעלמת.

עסק שפועל כחוק יכול להמשיך לקבל תשלומים כרגיל. לעומת זאת, עסקים ופעילויות שהאנונימיות של התשלום היא תנאי מרכזי לקיומם יתקשו מאוד לפעול.

במילים אחרות: לא צריך לסגור כל עסק לא לגיטימי בנפרד. אפשר לשלול ממנו את התשתית הכספית שמאפשרת לו להתקיים.

פגיעה ישירה בפשיעה

גם עולם הפשע נשען על כסף.

פרוטקשן, שוחד, סחר בלתי חוקי ופעילויות פליליות אחרות זקוקים לא רק ללקוחות ולעבריינים, אלא גם לדרך לקבל ולהעביר את הכסף.

פרוטקשן הוא דוגמה ברורה. כאשר העבריין מקבל מעטפה עם מזומן, אין צורך בבנק ואין צורך במערכת שתתעד את התשלום.

אבל אם כל תשלום חייב לעבור באמצעי מזוהה, התמונה משתנה.

תשלום קבוע לעבריין הופך לתנועה פיננסית שניתן לזהות. במקום מעטפה שנעלמת, מתקבל רישום של סכום, תאריך וזהות.

אותו עיקרון חל על שוחד ועל פעילויות אחרות שמבוססות על העברת כסף נסתרת.

ומה עם עסקים לא חוקיים?

כאשר אין מזומן ואין כרטיסים אנונימיים, עסקים שאינם יכולים לפעול בגלוי מאבדים את האפשרות הפשוטה לקבל תשלום.

הדבר נכון במיוחד לפעילויות שבהן עצם הרישום של העסקה עלול לחשוף את העסק או את הלקוח.

עסק חוקי יכול להירשם, להוציא חשבוניות ולפעול דרך המערכת.

עסק שאינו יכול או אינו רוצה לעשות זאת יתקשה לקבל כסף.

לכן ביטול המזומן צפוי להוציא מהשוק עסקים ופעילויות לא לגיטימיים רבים: לא משום שהמדינה תסגור אותם אחד-אחד, אלא משום שהמודל הכלכלי שלהם יתקשה להתקיים.

הכסף המזומן הוא הדלק של הפשע

מאחורי כל מערכת עבריינית משמעותית קיימת מערכת כלכלית.

צריך לגבות כסף, להעביר אותו, לשלם לעובדים, לרכוש שירותים ולהסתיר את מקורו.

כאשר האפשרות להעביר כסף באופן אנונימי נעלמת, נפגעת התשתית שעליה נשענת הפעילות.

הפשע לא ייעלם בן-לילה, אבל היכולת הכלכלית לקיים חלק ניכר מהפעילות הפלילית תיפגע באופן משמעותי.

עולם שבו הכסף משאיר עקבה

בסופו של דבר, היתרון הגדול של ביטול המזומן הוא לא רק טכנולוגי.

זהו שינוי בכללי המשחק.

יותר הכנסות הופכות גלויות.

יותר פעילות כלכלית הופכת חייבת במס.

פחות עסקאות יכולות להתבצע מתחת לרדאר.

ופחות עסקים לא לגיטימיים יכולים להסתמך על תשלומים שאינם מותירים עקבה.

מי שמנהל את כספו כחוק ממשיך להשתמש בכסף כרגיל. המדינה פשוט מקבלת תמונה מלאה יותר של הפעילות הכלכלית.

ביטול המזומן אינו מבטל את הכסף. הוא מבטל את האפשרות להשתמש בכסף כדי להיעלם.

וכאשר אין מזומן ואין תשלום אנונימי, מי שהאנונימיות היא תנאי לקיומו הכלכלי – מעלים מסים, גובה פרוטקשן או מפעיל עסק לא חוקי – מאבד את אחד הכלים המרכזיים שמאפשרים לו לפעול.

הצעד הראשון להחלת מהלך זה:

שר אוצר אוצר ישר.

קואליציא ישרה.

מחשבה.

חשבתי לעצמי מה יהיה עם הקבצנים, באין מזומן לא ניתן לתרום לקבצנים ברחוב. הפתרון המוצע הוא להשאיר את מטבע השקל. מאוד קשה לעשות עסקאות לא חוקיות במטבע שקל.

מבוא:

הפרק השני של כסף משלהן ממשיך לחשוף את מה שנמצא מתחת לפני השטח של עולם העסקים הישראלי — במיוחד כשמדובר בנשים. הפעם דיברה נוי הדס, אישה שהקימה רשת קמעונאית מצליחה בתחום הפירות והירקות, אך תחילת דרכה הייתה רחוקה מלהיות זוהרת. היא סיפרה איך בתחילת הדרך לא רצו למכור לה סחורה רק מפני שהיא אישה, איך זלזלו בה בגלל שהיא בלונדינית, ואיך במקום להתייחס אליה כיזמת רצינית — “התחילו איתה”.

הסיפור של נוי הדס הוא לא רק אישי; הוא מראה עד כמה נשים עדיין נאלצות להוכיח את עצמן פי כמה כדי לקבל יחס בסיסי של מקצועיות. והדבר הזה הזכיר לי  אישה מוכרת הרבה יותר — פנינה רוזנבלום. גם היא בלונדינית, גם היא נראתה “לא מתאימה” לעולם העסקים, וגם היא נאלצה לשלם מחיר על כך שהעזה להצליח.

וזה בדיוק הנושא של היומן הזה.

פנינה רוזנבלום: איך בלונדינית אחת הקימה עסק מצליח — למרות ולא בזכות הסטיגמות

פנינה רוזנבלום היא אחת הדוגמאות המובהקות בישראל לאישה שהצליחה למרות שהחברה ניסתה לקטלג אותה מראש. היא החלה כדוגמנית שנחשבה  לפרובוקטיבית, צבעונית, תקשורתית — ובדיוק בגלל זה רבים לא האמינו שהיא מסוגלת להקים עסק אמיתי. אבל היא עשתה את זה, ובגדול.

הסטיגמה: כשהמראה הופך לכתב אישום

כמו נוי הדס, גם פנינה נתקלה ביחס סקסיסטי. במקום לראות בה יזמת, ראו בה “בלונדינית”. במקום להכיר בעבודה הקשה, בחרו חלק מהמבקרים לטעון שהיא הצליחה בזכות מיניות — טענה פוגענית, מופרכת, ובעיקר לא הגיונית.

הביטוי המכוער “פתחה רגליים” הוא דוגמה לאופן שבו החברה מענישה נשים על עצם היותן נשים. זו טענה שמוחקת הישגים, מוחקת מקצועיות, ומוחקת שנים של עבודה קשה.

העבודה הקשה: לא משרד מפואר — קניונים, עמידה, איפור, טיפולים

מי שזוכר את תחילת דרכה העסקית של פנינה יודע היטב: היא עבדה קשה. לא מאחורי שולחן מנהלים, אלא בשטח. היא הייתה מגיעה לקניונים, מאפרת נשים בעצמה, מבצעת טיפולי פנים, מסבירה על מוצרים, משווקת, מוכרת, בונה אמון.

זו לא עבודה של מי שמחפשת קיצורי דרך. זו עבודה של יזמת אמיתית.

העסק שלה נבנה על איכות מוצרים, על מחירים נגישים, על אריזות מקצועיות, על שיווק מדויק — ובעיקר על מפגש ישיר עם נשים. נשים קנו ממנה כי המוצרים היו טובים, לא בגלל מראה ולא בגלל פרובוקציה.

הפמיניזם והפער: למה לא פירגנו לה?

מעניין לראות שחלק מהפמיניסטיות בישראל התקשו לפרגן לה. אולי בגלל הדימוי הפרובוקטיבי, אולי בגלל שהגיעה מעולם הדוגמנות, אולי בגלל שהצלחתה לא התאימה לתבנית “הנכונה” של אישה מצליחה.

אבל זו בדיוק הנקודה: פנינה רוזנבלום שברה את התבנית.

היא הוכיחה שהנראות לא מבטלת את היכולת. היא הוכיחה שהבלונד לא מונע אינטליגנציא. ובעיקר — היא הוכיחה שהצלחה נשית יכולה להגיע מכל מסלול.

נשים לא קונות בגלל “פתיחת רגליים”

העובדה הפשוטה היא זו: רוב לקוחותיה של פנינה היו נשים. נשים לא קונות מוצרי קוסמטיקה בגלל מיניות של המוכרת. הן קונות כי המוצר טוב, כי השירות טוב, כי המחיר הוגן, כי הן סומכות על המותג.

הטענה שהיא הצליחה בזכות מיניות היא לא רק פוגענית — היא גם לא הגיונית מבחינה עסקית.

כוח נשי

פנינה רוזנבלום היא דוגמה לאישה שלא נתנה ליחס סקסיסטי לעצור אותה. היא בנתה חברה ישראלית שמוכרת מוצרים איכותיים, נגישים ומקצועיים. היא עבדה קשה, יום אחרי יום, עד שהפכה לשם מוכר בכל בית.

היא לא ביקשה רשות מאף אחד. היא לא חיכתה שיפרגנו לה. היא פשוט עשתה.

סיכום: נוי הדס, פנינה רוזנבלום — שתי נשים, אותו מאבק

שתי נשים שונות לחלוטין — אחת מתחום הפירות והירקות מבית חקלאים, אחת מתחום הקוסמטיקה שבאה מתחום הדוגמנות — שהדבר היחיד המשותף להן היה שהן בלונדיניות, אבל הסיפור דומה: שתיהן נאלצו להוכיח את עצמן פי כמה רק בגלל שהן נשים. שתיהן נתקלו בזלזול, בסטיגמות, בסקסיזם. ושתיהן הצליחו למרות הכול.

הפרק השני של כסף משלהן מזכיר לנו שהמאבק של נשים בעולם העסקים עדיין לא נגמר. אבל הוא גם מזכיר לנו דבר חשוב לא פחות: נשים מצליחות לא בזכות מראה, אלא בזכות עבודה קשה, התמדה, ואומץ.

יומן צפיה- כסף משלהן- פרק ראשון, Woman is the n****r of the world- אפליה מגדרית כאפליא עדתית, כשהמערכת מחליטה מה “מתאים” לנשים ומה לא.

עשור חלף מאז שבריטניא בחרה לעזוב את האיחוד האירופי. הברקזיט הוצג כהחזרת שליטה, עצמאות רגולטורית ופתיחת דלתות חדשות לכלכלה הבריטית. אבל כשמסתכלים על הנתונים, על השווקים ועל החיים עצמם — מתברר שהמציאות הייתה מורכבת הרבה יותר.

הלירה הבריטית נחלשה, היצוא נפגע, התקנים השתנו, שוק העבודה התכווץ, יוקר המחיה עלה — והצמיחה הבריטית נותרה מאחור ביחס לאירופה ולארה״ב.

זהו סיפורו של עשור שבו כלכלת בריטניה שילמה מחיר כבד על שינוי היסטורי.

הלירה הבריטית: מטבע שנושא על גבו את מחיר הברקזיט

הלירה הבריטית הייתה בעבר אחד המטבעות החזקים בעולם. אבל מאז הברקזיט היא הפכה למטבע תנודתי, רגיש לכל משבר, ופחות יציב מול מטבעות מובילים.

המשקיעים דרשו “פרמיית סיכון” על בריטניא — כלומר, הם ראו בה מדינה פחות יציבה כלכלית. התוצאה הייתה ירידה עקבית בערך הלירה מול כמעט כל מטבע משמעותי בעולם.

טבלת ירידות של הלירה הבריטית והיורו מול 10 מטבעות מובילים (2016–2026)

הצמיחה הבריטית: האטה מתמשכת

הברקזיט פגע בצמיחה הבריטית בכמה דרכים:

• ירידה בהשקעות זרות

• עלייה בעלויות תפעול לעסקים

• אי־ודאות רגולטורית

• פגיעה בפריון

• האטה ביצוא

התוצאה: הצמיחה הבריטית הייתה נמוכה יותר בהשוואה למדינות האיחוד האירופי ולארה״ב לאורך רוב העשור.

היצוא הבריטי: מכשולים חדשים בכל גבול

היצוא הבריטי נפגע בצורה משמעותית בגלל היציאה מהשוק המשותף.

המשמעות בפועל:

• מכסים חדשים

• בדיקות גבול

• תקנים שונים

• ניירת מורכבת

• עיכובים בנמלים

ענפים כמו מזון, רכב ותרופות ספגו את המכה הקשה ביותר. חברות קטנות ובינוניות — שהיו עמוד השדרה של היצוא הבריטי — התקשו לעמוד בעלויות החדשות.

תקנים שונים: למה בכלל היה צורך לשנות אותם?

לפני הברקזיט, בריטניא הייתה חלק ממערכת תקינה אחידה של האיחוד האירופי. כל מוצר בריטי היה תקני אוטומטית בכל אירופה.

אחרי הברקזיט:

• בריטניא כבר לא הייתה חלק מהמערכת

• לא יכלה להשתמש בתקנים האירופיים ללא הסכמים

• הייתה חייבת להקים מערכת תקינה משלה

• נדרשה להנפיק אישורים חדשים (UKCA במקום CE)

המשמעות: חברות צריכות לייצר שתי גרסאות של אותו מוצר — אחת לבריטניא ואחת לאירופה. הכפילות הזו יקרה, מסובכת ופוגעת ביצוא.

שוק העבודה: מחסור בעובדים למרות עלייה בהגירה

אחד השינויים הדרמטיים ביותר היה בשוק העבודה.

הברקזיט עצר את זרימת העובדים החופשית מאירופה לבריטניא — זרימה שהייתה קריטית לענפים כמו:

• בריאות

• חקלאות

• בנייה

• מסעדנות

• תחבורה

נכון שיש היום הרבה מהגרים לבריטניא, אבל רובם מגיעים ממדינות שאינן אירופיות — ולא ממלאים את התפקידים שהמשק הבריטי היה תלוי בהם.

התוצאה:

• מחסור בעובדים מיומנים

• ירידה בפריון

• עלייה בשכר (לא בגלל צמיחה, אלא בגלל לחץ)

• פגיעה בייצור ובשירותים

• עיכובים לוגיסטיים שפגעו ביצוא ובסחר

יוקר המחיה: עלייה חדה יותר מאשר באירופה

יוקר המחיה בבריטניא עלה בצורה חדה בגלל:

• עלייה בעלויות יבוא

• פיחות הלירה הבריטית

• עלייה במחירי אנרגיא

• מחסור בעובדים שהעלה את עלויות השירותים

• רגולציא חדשה שהכבידה על עסקים

הבריטים משלמים יותר על מזון, חשמל, דלק ושירותים בסיסיים — יותר מאשר במדינות רבות באירופה.

מה אמרו בבלומברג על הברקזיט?

בלומברג עקבו אחרי הלירה והכלכלה הבריטית לאורך העשור, והמסר שלהם היה עקבי:

• הלירה הפכה למטבע “תחת לחץ מתמיד”

• המשקיעים דורשים “פרמיית סיכון” על בריטניא

• הלירה לא הצליחה לחזור לרמות שלפני הברקזיט

• ההשוואה מול היורו לא מחמיאה ללירה

• כל התחזקות זמנית של הלירה נבעה מגורמים חיצוניים — לא מהברקזיט

לפי בלומברג, הברקזיט הפך את הלירה הבריטית למטבע שנושא על גבו את מחיר היציאה — והמחיר הזה עדיין לא שולם עד הסוף.

סיכום: עשור לברקזיט — עשור של מחיר כלכלי

עשור אחרי הברקזיט, התמונה ברורה:

• הלירה הבריטית נחלשה מול העולם

• הצמיחה הבריטית האטה

• היצוא נפגע

• התקנים הפכו למכשול

• שוק העבודה התכווץ למרות עלייה בהגירה

• יוקר המחיה עלה

• והכלכלה הבריטית נותרה מאחור ביחס לאירופה

הברקזיט היה מהלך דרמטי — אבל מבחינת הכלכלה הבריטית, הוא היה מהלך יקר מאוד.

בשלוף הורידה שרי אריסון לאלה:

בנק הפועלים הורה לקצץ 7.5% משכר עובדי הקבלן - גלובס-- 2009

והעלתה לאלה:

שיפור בתנאים: עובדי בנק הפועלים יקבלו בונוס החל מתשואה להון של 7.5%-- 2010

(היא בטח תאשים את נחמה בזאת)

שני פרסומים שונים לחלוטין על בנק הפועלים — שניהם קשורים לשרי אריסון — מציגים תמונה מטרידה על האופן שבו כוח כלכלי יכול לעצב את הנרטיב העממי כרצונו.

מצד אחד, בנק הפועלים הורה לקצץ 7.5% משכר עובדי הקבלן. עובדי קבלן הם העובדים הפגיעים ביותר במערכת: שכר נמוך, תנאים בסיסיים, ביטחון תעסוקתי מוגבל. קיצוץ של 7.5% עבורם אינו “התייעלות” — זה פגיעה ישירה בכיס של מי שכבר נמצא בתחתית הסולם.

ומצד שני — כמעט באותו נשימה — מתפרסם כי עובדי הבנק יקבלו בונוס החל מתשואה להון של 7.5%. בונוס שמחזק את מי שכבר נמצא בעמדות יציבות, נהנה מתנאים טובים, ומרוויח שכר גבוה משמעותית מעובדי הקבלן.

שני המספרים זהים — 7.5% — אך המשמעות הפוכה לחלוטין. לחלשים: קיצוץ. לחזקים: בונוס.

איך זה נראה מבחוץ?

כאשר שרי אריסון מציגה את עצמה כדמות מובילה בעולם העסקים, כמי שמקדמת ערכים חברתיים, אחריות תאגידית ו“אנשים לפני הכל”, הפער הזה צורם במיוחד. הוא חושף את מה שנמצא מתחת לפני השטח: המסר הציבורי הוא אחד — המציאות הכלכלית היא אחרת.

זהו בדיוק המקום שבו מתגלה הכוח של בעלי הון לעצב את השיח: להוריד מהשולחן את מה שלא נוח, ולהעלות לאור הזרקורים את מה שמשרת את הדימוי.

מה זה אומר על אחריות תאגידית?

אחריות תאגידית אינה נמדדת בהצהרות, אלא בהחלטות. החלטה לקצץ משכרם של עובדי קבלן — בזמן שמחלקים בונוסים לעובדים חזקים — אינה החלטה ניטרלית. זו בחירה מודעת שמעמיקה פערים, מחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים.

המספרים אולי זהים, אבל הצדק אינו.

הפער בין שני הפרסומים אינו רק עניין תקשורתי — הוא עדות לאופן שבו בעלי כוח יכולים להציג את המציאות באופן שמשרת אותם. הוא מזכיר לנו לבדוק תמיד מה נמצא מאחורי הכותרת, מי מרוויח, מי מפסיד, ומי נשאר שקוף.

עובדי הקבלן, החלשים ביותר במערכת, מקבלים קיצוץ. העובדים החזקים, בעלי הביטחון התעסוקתי והשכר הגבוה, מקבלים בונוס.

זהו פער שאינו רק כלכלי — הוא מוסרי. והוא עומד בניגוד מוחלט לרעיון הפמיניסטי.

פמיניזם אינו רק סיפור אישי — הוא מחויבות לצדק

פמיניזם אמיתי אינו מסתכם בהצהרות, בדימוי ציבורי או בהופעה בתוכנית טלוויזיה על “נשים מצליחות”. פמיניזם הוא מחויבות עמוקה לצדק חברתי:

• לא לקפח את החלשים

• לא להפלות בשכר

• לא ליצור פערים בין קבוצות

• לא להנציח אפליה עדתית או מעמדית

• לא להפעיל כוח באופן שמעמיק אי־שוויון

אישה בעמדת כוח אינה יכולה לקרוא לעצמה פמיניסטית אם היא אינה מקיימת צדק כלפי הכפופים לה. פמיניזם אינו רק מאבק של נשים נגד גברים — הוא מאבק נגד כל מערכת שמנציחה דיכוי, ניצול או קיפוח.

פמיניזם שאינו כולל צדק חברתי — אינו פמיניזם

כאשר עובדי קבלן — מקבלים קיצוץ בשכר, בזמן שעובדים חזקים מקבלים בונוס, זו אינה “התייעלות”. זו אפליה. זו פגיעה בחלשים. וזו פעולה שמזכירה היטב את האפליה העדתית שהפמיניזם בישראל חייב להתייחס אליה.

פמיניזם שאינו כולל צדק לעובדים חלשים, שאינו כולל שכר הוגן, שאינו כולל שוויון הזדמנויות — הוא פמיניזם ריק מתוכן.

אי אפשר להחזיק שני עולמות

אי אפשר מצד אחד להציג את עצמך כסמל להעצמת נשים, להופיע בתוכניות על “נשים פורצות דרך”, לדבר על שוויון — ומצד שני להוביל מהלכים שמפלים את החלשים ביותר במערכת.

אי אפשר לקרוא לעצמך פמיניסטית אם:

• את מקיימת אפליה בשכר

• את מקיימת קיפוח של עובדים מוחלשים

• את מנציחה פערים עדתיים

• את מחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים

פמיניזם אמיתי אינו נמדד במספר הישיבות שבהן יושבת אישה — אלא באופן שבו היא משתמשת בכוח שלה.

סיכום

הפער בין קיצוץ לעובדי קבלן לבין בונוס לעובדים חזקים אינו רק עניין כלכלי — הוא מבחן מוסרי. הוא חושף את הפער בין דימוי פמיניסטי לבין פעולה בפועל. והוא מזכיר לנו שפמיניזם אמיתי אינו יכול להתקיים בלי צדק חברתי, בלי שוויון אמיתי, ובלי מחויבות עמוקה לאלה שנמצאים בתחתית הסולם.

יומן צפיה- כסף משלהן- פרק ראשון, Women is the niger of the world- אפליה מגדרית כאפליא עדתית, כשהמערכת מחליטה מה “מתאים” לנשים ומה לא.

יומן צפיה- כסף משלהן- פרק ראשון, Women is the niger of the world- אפליה מגדרית כאפליא עדתית, כשהמערכת מחליטה מה “מתאים” לנשים ומה לא.

הייתה פעם מריבה בין שלי יחימוביץ' לשרי אריסון שהולידה שיח בעניין שנאת עשירים, הייתי אז עובדת, מתפרנסת מעבודה עם אוטו- מעודכן.

מבוא:

הפרק הראשון של התוכנית בכאן, העוסקת בנשים מצליחות בעולם העסקים, מציג תמונה מורכבת ומרתקת של המציאות המגדרית בישראל. הוא חושף את החסמים הרבים שניצבו — ועדיין ניצבים — בפני נשים המבקשות להתקדם בעולמות שנחשבו במשך שנים “גבריים”. אך מעבר לסיפורים האישיים, הפרק מצליח להאיר תופעה עמוקה יותר: האופן שבו החברה לא רק חוסמת נשים מבחוץ, אלא גם מעצבת את הערכה העצמית שלהן מבפנים.

הסללה מגדרית כהסללה עדתית: כשהמערכת מחליטה מה “מתאים” לנשים:

אחת המרואיינות סיפרה כי אהבה פיזיקה והצטיינה בה, אך המורה דחפה אותה לשנות כיוון משום שזה “מקצוע גברי”. זהו רגע שמסמל את מהות ההסללה המגדרית: לא הכישרון קובע, לא היכולת, אלא התיוג החברתי. הסיפור הזה אינו חריג — הוא חלק ממנגנון רחב שבו החברה מגדירה מראש מה “נשי” ומה “גברי”, ומכוונת נשים למסלולים צרים יותר, פחות יוקרתיים, פחות מתגמלים.

הדמיון לאפליה עדתית בולט מאוד. כשם שילדים מזרחים הוסללו במשך שנים למסלולים מקצועיים או טכניים, גם כאשר הצטיינו בתחומים מדעיים — כך נשים רבות הוסללו החוצה ממקצועות מדעיים, טכנולוגיים וניהוליים. בשני המקרים מדובר במערכת שמצמצמת אופקים ומייצרת תקרת זכוכית עוד לפני שהאדם בכלל נכנס לשוק העבודה.

אפליית שכר: חסם שממשיך גם בתפקידים ניהוליים:

הפרק מציג שוב ושוב את פערי השכר בין נשים לגברים, גם כאשר מדובר בתפקידים זהים ובאחריות זהה. נשים שהגיעו לעמדות בכירות מספרות כי גבר בתפקיד מקביל הרוויח יותר מהן — תופעה שמוכרת היטב במחקרים ובנתונים רשמיים.

(גם במקרה זה, כאפליה עדתית, גם מזרחים מרוויחים פחות מאשכנזים באותו תפקיד)

הערכה עצמית שנפגעה: נשים דורשות פחות כי לימדו אותן לצפות פחות.

הפרק מדגיש שהפער הזה אינו רק תוצאה של אפליה מצד המעסיקים.

המרואיינות תיארו תופעה רווחת שנשים רבות דורשות שכר נמוך יותר כבר בראיון העבודה, עוד לפני שמישהו הספיק להפלות אותן בפועל. הן מגיעות עם ציפיות נמוכות — לא בגלל שהן פחות מוכשרות, אלא בגלל שהחברה לימדה אותן להיות “צנועות”, “ריאליות”, “לא תובעניות”.

גם בהמשך הדרך נשים רבות נמנעות מלבקש העלאת שכר, מחשש להיתפס כלא נעימות או תובעניות. גברים, לעומת זאת, מבקשים העלאות שכר באופן שגרתי — והחברה מפרשת זאת כביטחון עצמי ומנהיגות.

זהו בדיוק אותו מנגנון שמוכר מאפליה עדתית: החברה לא רק מציבה חסמים חיצוניים — היא גם מייצרת פגיעה בהערכה העצמית של הקבוצה המופלית.

זכוכית מגדלת: נשים נבחנות בקפדנות יתר לעומת גברים.

הפרק מציג גם את תופעת “הזכוכית המגדלת”: נשים בעמדות בכירות נבחנות בקפדנות רבה יותר מגברים. טעות של גבר נתפסת כמשהו חולף; טעות של אישה הופכת להוכחה כביכול לכך ש“נשים לא מתאימות לניהול”. הסטנדרט כפול, והלחץ עצום.

אפליה מצטברת: כשהיותך אישה וגם מזרחית הופך את הדרך לקשה פי שניים

אחת המרואיינות — אישה ממוצא מזרחי — תיארה מציאות קשה אף יותר. היא לא התמודדה רק עם חסמים מגדריים, אלא גם עם חסמים עדתיים. היחס אליה היה חשדני יותר — לא רק משום שהיא אישה, אלא משום שהיא מזרחית. זהו מקרה מובהק של אפליה מצטברת: שתי מערכות של חסמים — מגדרית ועדתית — פועלות יחד ומקשות עוד יותר על נשים מזרחיות להגיע לעמדות השפעה.

“הם רוצים את החבר שלהם בשולחן”: מנגנון שמזכיר אפליה עדתית

אחת המרואיינות אמרה משפט חד ומדויק: “גברים מעדיפים להביא את החבר שלהם לשולחן הישיבות — את מי שדומה להם.” זהו תיאור מדויק של מנגנון חברתי שמוכר היטב גם מההיסטוריא של האפליה העדתית בישראל. בדיוק כפי שמנהלים אשכנזים  העדיפו “את מי שדומה להם” — מבחינת מוצא, תרבות, שפה וקודים חברתיים — כך גם בעולם העסקים נשים מודרות משום שאינן חלק מהמעגל הגברי הסגור.

העדפה של “הדומה לי” אינה רק עניין של נוחות; היא יוצרת מערכת שבה מי שאינו חלק מהקבוצה ההומוגנית מתקשה להיכנס פנימה. נשים מודרות משום שאינן גברים ומשום שאינן חלק מהקוד התרבותי של “החבר מהיחידה”, “החבר מהאוניברסיטה”, או “החבר מהחבר’ה”.

סיכום: הפרק הראשון חשף את עומק הבעיה.

הפרק הראשון בתוכנית מצליח להראות שהמאבק של נשים בעולם העסקים אינו רק מאבק על תפקידים ושכר — זהו מאבק על הזכות לחלום, לבחור, להתפתח, בלי שהחברה תגדיר מראש מה “מתאים” להן. זהו מאבק נגד הסללה, נגד תקרות זכוכית, נגד פערי שכר — ובעיקר נגד הפנמה של מסרים שמקטינים נשים עוד לפני שהן נכנסות לחדר.

פינוי־בינוי כמערך הגנה לאומי: הגיע הזמן לצו שעה עירוני

בימים שבהם ישראל מתקרבת לסיומה של עוד מלחמה קשה, ובזמן שהעורף עדיין מתאושש מהטלטלה, עולה שאלה אחת שאסור לדחות: איך ייראה היום שאחרי — והאם נמשיך לחיות בבניינים שאינם מסוגלים להגן עלינו?

המלחמה האחרונה חשפה שוב את הפער העצום בין האיומים על המדינה לבין מצב הבנייה הישנה בישראל. מאות אלפי דירות ללא ממ״ד, שכונות שלמות שנשארו חשופות, ומשפחות שנאלצו לבלות ימים שלמים במסדרון או בחדר מדרגות. המציאות הזו אינה גזירת גורל — היא תוצאה של עיכובים, בירוקרטיה, התנגדויות דיירים, ומערכת תכנון שלא מותאמת למציאות ביטחונית של 2026.

כאן נכנסת הדרישה החדשה: להפוך את פינוי־בינוי ותמ״א ממנגנון תכנוני — לכלי חירום לאומי.

ממ״ד הוא לא מותרות — הוא קו ההגנה הראשון של העיר

במשך שנים התייחסו לממ״ד כאל תוספת נוחה, שדרוג לדירה, או חלק מפרויקט נדל״ן. אבל המציאות הביטחונית השתנתה: האיומים מדויקים יותר, הטווחים ארוכים יותר, והעורף הוא זירה מרכזית.

במצב כזה, ממ״ד הוא לא “שדרוג”. הוא תשתית ביטחונית לכל דבר — כמו מקלט עממי, כמו כביש גישה לכוחות חירום, כמו מערכת כיבוי אש עירונית.

ולכן, בנייה מחדש של בניינים ישנים אינה רק אינטרס נדל״ני. היא אחריות ביטחונית של ראשי הערים.

הגיע הזמן לצו שעה עירוני: ראשי הערים חייבים להוביל

העם מצפה היום מראשי הערים להיות לא רק מנהלי תשתיות — אלא מנהיגים ביטחוניים. מי שמנהל עיר בישראל מנהל למעשה את קו החזית האזרחי.

לכן נדרש שינוי גישה:

1. מסלול חירום עירוני לפינוי־בינוי בבניינים ללא ממ״ד

העירייא מגדירה בניינים ישנים ללא ממ״ד כמתקנים בסיכון ביטחוני. המשמעות: הליכי תכנון מואצים, לוחות זמנים קשיחים, והפחתת חסמים.

2. צמצום יכולת העיכוב של דיירים

התנגדויות שאינן תכנוניות או בטיחותיות — לא יכולות לעכב פרויקט שמטרתו הצלת חיים.

3. התחייבות עירונית לאי־עיכוב

ראש עיר לא יכול להרשות לעצמו לעכב פרויקט ממ״דים בגלל שיקולים פוליטיים, תקציביים או קהילתיים. הביטחון קודם לכול.

4. שיתוף פעולה עם הממשלה

העירייא יכולה לדרוש תקצוב ייעודי, מסלול חירום, או סמכויות מיוחדות — אבל היא חייבת להיות זו שמובילה את הדרישה.

המלחמה הבאה תהיה קשה יותר — והערים חייבות להיות מוכנות

הלקח מהמלחמה האחרונה ברור: העורף הוא לא “זירה משנית”. הוא זירת הלחימה המרכזית.

אם לא ניערך עכשיו, נמצא את עצמנו שוב במציאות שבה משפחות שלמות חשופות, בניינים ישנים מתפוררים תחת עומס, וראשי ערים נאלצים להסביר למה לא פעלו בזמן.

העם לא יקבל את זה שוב. והאמת? גם ראשי הערים לא צריכים לקבל את זה.

קריאה לראשי הערים: זה הרגע שלכם להוביל

העם מחפש מנהיגות אמיצה. מנהיגות שמבינה שהיום שאחרי מתחיל היום. מנהיגות שמבינה שממ״ד הוא לא פריבילגיא — הוא זכות בסיסית של כל תושב.

פינוי־בינוי ותמ״א אינם עוד פרויקט תכנוני. הם מערך הגנה לאומי. ומי שמוביל אותו הוא לא רק הממשלה — אלא ראשי הערים.

ההיסטוריא תזכור מי פעל בזמן — ומי דחה את ההחלטות עד שהמציאות הכריחה אותו.

פינוי־בינוי כמערך הגנה לאומי — וגם כמנוע צמיחה כלכלי לעיר

המלחמה האחרונה חשפה את חולשת העורף הישראלי בתחום הזה, אבל היא חשפה גם משהו נוסף: הערים בישראל יושבות על פוטנציאל כלכלי עצום שלא ממומש — ההתחדשות העירונית.

הפיכת פינוי־בינוי ותמ״א לכלי חירום לאומי אינה רק מהלך ביטחוני; היא גם מהלך כלכלי שמסוגל לשנות את פני העיר, להגדיל הכנסות, לייצר מקומות עבודה ולפתור מצוקות דיור.

נתונים רשמיים: ההתחדשות העירונית היא כבר מנוע מרכזי במשק

76,000 יחידות דיור חדשות אושרו בשנת 2025

על פי דוח הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית לשנת 2025: 186 תוכניות פינוי־בינוי אושרו, הכוללות 75,925 יחידות דיור חדשות — שיא כל הזמנים.

התחדשות עירונית מהווה 35% מכלל יחידות הדיור שאושרו בישראל

כלומר: יותר משליש מהבנייה החדשה בישראל מגיעה מהתחדשות עירונית — לא מקרקעות חדשות.

כ־29,000 דירות קיבלו היתר בנייה ב־2025 במסגרת התחדשות עירונית

זהו נתון שמייצג 28% מכלל התחלות הבנייה בישראל.

ב־2023 אושרו 40,928 יחידות דיור חדשות בהתחדשות עירונית

מתוכן 22,722 דירות תוספתיות — כלומר, תוספת אמיתית לשוק.

תועלות כלכליות ישירות לעיר

1. הגדלת היצע הדיור — והכנסות מארנונה

הוספת אלפי דירות חדשות בעיר מגדילה את בסיס ההכנסות העירוני. ב־2024 היו בישראל 6.92 מיליון דירות, עלייה של 2.1% משנה קודמת — אך הביקוש גבוה בהרבה. פינוי־בינוי מאפשר לעיר להגדיל את ההיצע בלי להרחיב שטחים פתוחים.

2. פתרון לדיירים תקועים

דיירים בבניינים ישנים ללא ממ״ד מתקשים למכור את דירתם. פינוי־בינוי מעניק להם דירה חדשה בעלת ערך גבוה — ומחזיר אותם לשוק הנדל״ן.

3. יצירת מקומות עבודה

כל פרויקט גדול מייצר מאות מקומות עבודה: מהנדסים, אדריכלים, קבלנים, ספקים, פועלים, עסקים מקומיים. המשק המקומי נהנה מהזרמת כספים משמעותית.

4. עלייה בערך הקרקע ושיפור תדמית העיר

שכונות חדשות מושכות אוכלוסיות חזקות, משקיעים ועסקים. העיר מרוויחה:

• עלייה בערך נכסים

• חיזוק מרכזי מסחר

• שיפור איכות החיים

• צמצום פערים חברתיים

5. חיסכון בעלויות חירום

בניינים חדשים עם ממ״ד מפחיתים:

• צורך בפינוי אוכלוסייא

• הפעלת מקלטים

• טיפול בנזקי מבנים ישנים

זהו חיסכון תקציבי משמעותי לטווח ארוך.

תוספת היצע אדירה: פי 4 דירות במקום בניינים ישנים

הכרזות חדשות לשנת 2026 מציגות את הפוטנציאל הכלכלי:

• 14,540 דירות חדשות ייבנו במקום 3,448 דירות ישנות — יחס של פי 4.

דוגמאות בולטות:

• אשקלון: מ־425 דירות ישנות ל־2,660 חדשות

• ראשון לציון: מ־905 ל־2,816

• רמלה: מ־39 (!) ל־2,000

אלה מספרים שמייצרים שינוי עירוני וכלכלי דרמטי.

פתרון למצוקת הקבלנים: השכרת דירות חדשות לדיירים מפונים

אחד המשברים הפחות מדובר בהם בשוק הנדל״ן הוא מצוקת הקבלנים: אלפי דירות חדשות עומדות ריקות חודשים ארוכים משום שהשוק מתקשה לספוג את המחירים, והריבית הגבוהה מקשה על משקי בית לרכוש דירה חדשה.

פינוי־בינוי מציע פתרון ישיר ויעיל לבעיה הזו:

• דיירים שמפונים מבתיהם זקוקים לדירה זמנית לתקופת הבנייה.

• קבלנים מחזיקים מלאי גדול של דירות שלא נמכרות.

• העירייה יכולה לתווך בין הצדדים ולייצר שוק השכרה מוסדר ומפוקח.

התוצאה:

• הקבלנים מקבלים הכנסה שוטפת במקום דירות ריקות.

• הדיירים מקבלים דירות חדשות, בטוחות ונוחות לתקופת הבנייה.

• העירייה מפחיתה מצוקה חברתית ומונעת פיזור אוכלוסייה מחוץ לעיר.

• השוק מתייצב, והלחץ על מחירי הדירות יורד.

זהו מהלך שמייצר win‑win‑win: למשק, לקבלנים, ולתושבים.

המסר לראשי הערים: זו לא רק חובה ביטחונית — זו הזדמנות כלכלית

הנתונים הרשמיים מציגים תמונה ברורה:

• ההתחדשות העירונית היא כבר 35% מהבנייה החדשה בישראל

• כל פרויקט מוסיף פי 3–4 דירות לשוק

• עשרות אלפי דירות חדשות מאושרות מדי שנה

• אלפי מקומות עבודה נוצרים בכל עיר שמשתתפת במהלך

פינוי־בינוי הוא לא רק הגנה על התושבים — הוא הזדמנות כלכלית עצומה.

ראש עיר שמקדם התחדשות עירונית היום, בונה עיר בטוחה יותר, חזקה יותר ומשגשגת יותר.