המאמר נכתב על סמך הפרומו והותאם בהמשך לתוכנית.

העשורים האחרונים הביאו איתם שינוי עמוק במבנה שוק העבודה ובנראות של נשים בעמדות השפעה. יותר ויותר נשים נכנסו לעולמות שנחשבו במשך שנים “גבריים”, פרצו חסמים, התמודדו עם אפליה גלויה וסמויה, ונאבקו על הזכות הבסיסית להכרה מקצועית ושכר שווה. למרות ההתקדמות, המציאות עדיין מורכבת: נשים רבות שהגיעו לעמדות בכירות ממשיכות לסבול מפערי שכר, מהטלת ספק ביכולותיהן, ומהצורך להוכיח את עצמן שוב ושוב בסביבה שמעצם ההיסטוריא שלה נבנתה עבור גברים.

הפרמדיקית בנמר צריכה להיות רוזה פארקס של חיילות צה"ל

לפעמים מהפכות גדולות מתחילות ברגע אחד.

אישה שחורה יושבת באוטובוס. מבקשים ממנה לקום מהמקום שבו היא יושבת, משום שהחברה שסביבה קבעה שיש אנשים שמגיע להם יותר ממנה.

רוזה פארקס סירבה.

הסירוב שלה הפך לאחד הסמלים המכוננים של המאבק האפרו־אמריקאי לשוויון זכויות בארצות הברית. לא משום שאותו כיסא היה הדבר החשוב ביותר בעולם, אלא משום שהכיסא סימל משהו הרבה יותר גדול: האם אתה מוכן לקבל מצב שבו דורשים ממך לזוז הצידה כדי שאדם אחר יוכל להרגיש עליון עליך.

אני חושבת שהפרמדיקית בנמר יכולה וצריכה להיות "רוזה פארקס" של חיילות צה"ל.

לא מפני שהמצב בישראל זהה להפרדה הגזעית בארצות הברית. הוא כמובן לא.

אלא מפני שהאירוע הזה מציב בפנינו את אותה שאלה מוסרית בסיסית:

מי צריך לזוז הצידה?

בסוף השבוע האחרון דווח על לוחמים מגדוד רותם בגבעתי שסירבו לצאת לפעילות מבצעית לאחר שנודע להם כי פרמדיקית תצטרף אליהם בנמר. לפי הדיווחים, רב החטיבה אישר את הפעילות, אך הלוחמים עמדו בסירובם והפעילות בוטלה.

והתגובה לכך צריכה להטריד כל מי שמאמין בשוויון.

לא רק בגלל הסירוב לפעילות מבצעית.

אלא בגלל הרעיון שמסתתר מאחוריו:

אישה יכולה להיות מספיק טובה כדי להיות פרמדיקית בצה"ל, אבל עצם נוכחותה יכולה להפוך משימה צבאית לבלתי אפשרית עבור גבר שמסרב לשרת לצידה.

ואז מגיעה השאלה:

למה היא צריכה לזוז?

למה היא צריכה להיעלם?

למה היא צריכה להתאים את עצמה?

ולמה לא להפנות את השאלה למי שמסרב?

זה אינו אירוע מבודד.

רק לפני זמן לא רב דווח כי במהלך ביקור של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ בדרום לבנון, לוחמות שהיו במקום הורחקו מהמפגש כדי שלא ייפגשו עם חיילים חרדים. לפי הדיווחים, ארבע לוחמות נדרשו לשהות במשך שעות בקומה אחרת עד שהביקור הסתיים.

תעצרו רגע ותחשבו על התמונה.

חיילת נמצאת באזור מבצעי.

היא לבושה במדים.

היא חלק מהמערכת הצבאית.

היא משרתת את המדינה.

ואז מגיע אדם אחר ואומר: אני לא מוכן להיות לידה.

ומי זזה?

היא.

לא הוא.

היא.

וכאן אני אומרת: די.

אני מציעה מרד.

לא מרד נגד המדינה.

לא מרד נגד החיילים.

לא קריאה לחיילת בשטח להפר פקודה ולהפקיר משימה.

אני מדברת על מרד מחאתי, ציבורי, עקרוני.

מרד של כל החיילות הקרביות שאומר:

אם הנוכחות שלנו היא הבעיה – אין בעיה. אנחנו הולכות הביתה.

השקט יחזור.

הנמר יהיה פנוי.

החדרים יהיו פנויים.

המסדרונות יהיו פנויים.

אין יותר נשים שצריך להרחיק.

אין יותר נשים שצריך להחביא.

אין יותר נשים שצריך להוציא מהמפגש.

אין יותר פרמדיקיות שמפריעות.

אין יותר לוחמות שמפריעות.

השטח פנוי.

ועכשיו, לרבנים ולמנהיגי הציבור החרדי:

תביאו את הבנים.

תגייסו אותם.

תביאו אותם למקום שבו עמדו החיילות.

תביאו אותם לגדודים.

תביאו אותם למערכים הלוחמים.

תביאו את כל אותם צעירים שהצבא כל כך זקוק להם.

כי אם הנשים הן באמת הבעיה – ברגע שהנשים אינן, הבעיה נפתרה.

ואז לא נשאר שום תירוץ.

זו בדיוק הנקודה.

אני רוצה לראות מה יקרה אם יום אחד כל החיילות הקרביות יאמרו:

"בסדר. אתם לא רוצים אותנו? אין בעיה. אנחנו הולכות."

לא מפני שאנחנו חלשות.

לא מפני שאנחנו מפחדות.

לא מפני שאנחנו לא אוהבות את המדינה.

להפך.

דווקא מפני שאנחנו יודעות כמה אנחנו נותנות.

כמה נשים כבר משרתות.

כמה נשים נמצאות במערכים מבצעיים.

כמה נשים מסכנות את חייהן.

כמה נשים הן חלק מהכוח שעליו נשען צה"ל.

ואם הצבא זקוק להן – שיגיד את זה בקול.

ואם המדינה זקוקה להן – שתגן עליהן.

ואם מי שאינו מוכן לשרת לצד נשים דורש שהן ייעלמו – אני אומרת:

הן לא צריכות להיעלם בשקט.

הן יכולות לומר:

"אתם רוצים צבא בלי נשים? בבקשה.

אנחנו הולכות הביתה.

עכשיו נראה אתכם מגייסים את כל מי שלא התגייס עד היום."

והנה מגיע מבחן האמת.

אם אחרי שהנשים הולכות עדיין אין גיוס חרדי משמעותי – אז מה בדיוק הייתה הבעיה?

האם באמת הפרמדיקית?

האם באמת הלוחמת?

האם באמת עצם הישיבה ליד אישה?

או שאולי הנשים הפכו לתירוץ נוח הרבה יותר לדיון האמיתי – מי מוכן לשאת בנטל הביטחוני של מדינת ישראל ומי לא.

כי אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו.

אי אפשר לומר:

אנחנו לא מתגייסים כי הצבא אינו מתאים לאורח החיים שלנו.

ובאותו זמן לדרוש מהצבא לשנות את עצמו עבורנו, להרחיק נשים, להסתיר נשים ולהוציא נשים ממקומות שבהם הן משרתות.

אם רוצים צבא שמותאם לדרישות מסוימות – מי שמבקש את ההתאמות צריך גם לשאת באחריות לכך.

אבל צה"ל הוא לא בית מדרש.

והוא גם לא מרחב פרטי של קבוצה אחת.

צה"ל הוא צבא העם.

והנשים שבו אינן אורחות.

הן לא "בעיה".

הן לא "הפרעה".

הן לא משהו שצריך להזיז הצידה.

הן חיילות.

וכשחיילת נכנסת לנמר כדי להציל חיים, הדבר היחיד שצריך לעניין את מי שנמצא שם הוא האם היא מקצועית, כשירה ומוכנה לבצע את המשימה.

לא מה המגדר שלה.

ולכן אני רוצה להפוך את הפרמדיקית בנמר לסמל.

ל"רוזה פארקס" של חיילות צה"ל.

לא מפני שהיא צריכה להילחם על כיסא באוטובוס.

אלא מפני שהיא מזכירה לנו דבר בסיסי:

יש רגע שבו מפסיקים לבקש מנשים לזוז.

יש רגע שבו אומרים:

אנחנו כאן.

אנחנו משרתות.

אנחנו נלחמות.

אנחנו מצילות חיים.

ואנחנו לא מוכנות להיות הראשונות שמפנים בכל פעם שמישהו אחר מציב תנאי.

אז אם רוצים שנלך – בבקשה.

אבל אל תעמידו פנים שאחר כך לא חסר כוח אדם.

אל תגידו שאין מי שיילחם.

אל תגידו שאין מי שיציל.

ואל תבקשו מאיתנו לחזור ברגע שתבינו כמה אנחנו נחוצות.

כי אולי אז תתגלה האמת הפשוטה:

הבנות מעולם לא היו הבעיה.

ואם הן רק התירוץ – הגיע הזמן להפסיק להשתמש בהן כתירוץ.

השטח פנוי.

עכשיו נראה מי מתגייס.

המרתף בלבנון, השתיקה בכנסת — והקריאה למחאה שלא נשמעה במקום שהייתה צריכה להשמע- ומשכך קריאה לנשים שעובדות בכנסת- תחזרו למטבח– מעודכן.

מבוא:

הפרק השני של כסף משלהן ממשיך לחשוף את מה שנמצא מתחת לפני השטח של עולם העסקים הישראלי — במיוחד כשמדובר בנשים. הפעם דיברה נוי הדס, אישה שהקימה רשת קמעונאית מצליחה בתחום הפירות והירקות, אך תחילת דרכה הייתה רחוקה מלהיות זוהרת. היא סיפרה איך בתחילת הדרך לא רצו למכור לה סחורה רק מפני שהיא אישה, איך זלזלו בה בגלל שהיא בלונדינית, ואיך במקום להתייחס אליה כיזמת רצינית — “התחילו איתה”.

הסיפור של נוי הדס הוא לא רק אישי; הוא מראה עד כמה נשים עדיין נאלצות להוכיח את עצמן פי כמה כדי לקבל יחס בסיסי של מקצועיות. והדבר הזה הזכיר לי  אישה מוכרת הרבה יותר — פנינה רוזנבלום. גם היא בלונדינית, גם היא נראתה “לא מתאימה” לעולם העסקים, וגם היא נאלצה לשלם מחיר על כך שהעזה להצליח.

וזה בדיוק הנושא של היומן הזה.

פנינה רוזנבלום: איך בלונדינית אחת הקימה עסק מצליח — למרות ולא בזכות הסטיגמות

פנינה רוזנבלום היא אחת הדוגמאות המובהקות בישראל לאישה שהצליחה למרות שהחברה ניסתה לקטלג אותה מראש. היא החלה כדוגמנית שנחשבה  לפרובוקטיבית, צבעונית, תקשורתית — ובדיוק בגלל זה רבים לא האמינו שהיא מסוגלת להקים עסק אמיתי. אבל היא עשתה את זה, ובגדול.

הסטיגמה: כשהמראה הופך לכתב אישום

כמו נוי הדס, גם פנינה נתקלה ביחס סקסיסטי. במקום לראות בה יזמת, ראו בה “בלונדינית”. במקום להכיר בעבודה הקשה, בחרו חלק מהמבקרים לטעון שהיא הצליחה בזכות מיניות — טענה פוגענית, מופרכת, ובעיקר לא הגיונית.

הביטוי המכוער “פתחה רגליים” הוא דוגמה לאופן שבו החברה מענישה נשים על עצם היותן נשים. זו טענה שמוחקת הישגים, מוחקת מקצועיות, ומוחקת שנים של עבודה קשה.

העבודה הקשה: לא משרד מפואר — קניונים, עמידה, איפור, טיפולים

מי שזוכר את תחילת דרכה העסקית של פנינה יודע היטב: היא עבדה קשה. לא מאחורי שולחן מנהלים, אלא בשטח. היא הייתה מגיעה לקניונים, מאפרת נשים בעצמה, מבצעת טיפולי פנים, מסבירה על מוצרים, משווקת, מוכרת, בונה אמון.

זו לא עבודה של מי שמחפשת קיצורי דרך. זו עבודה של יזמת אמיתית.

העסק שלה נבנה על איכות מוצרים, על מחירים נגישים, על אריזות מקצועיות, על שיווק מדויק — ובעיקר על מפגש ישיר עם נשים. נשים קנו ממנה כי המוצרים היו טובים, לא בגלל מראה ולא בגלל פרובוקציה.

הפמיניזם והפער: למה לא פירגנו לה?

מעניין לראות שחלק מהפמיניסטיות בישראל התקשו לפרגן לה. אולי בגלל הדימוי הפרובוקטיבי, אולי בגלל שהגיעה מעולם הדוגמנות, אולי בגלל שהצלחתה לא התאימה לתבנית “הנכונה” של אישה מצליחה.

אבל זו בדיוק הנקודה: פנינה רוזנבלום שברה את התבנית.

היא הוכיחה שהנראות לא מבטלת את היכולת. היא הוכיחה שהבלונד לא מונע אינטליגנציא. ובעיקר — היא הוכיחה שהצלחה נשית יכולה להגיע מכל מסלול.

נשים לא קונות בגלל “פתיחת רגליים”

העובדה הפשוטה היא זו: רוב לקוחותיה של פנינה היו נשים. נשים לא קונות מוצרי קוסמטיקה בגלל מיניות של המוכרת. הן קונות כי המוצר טוב, כי השירות טוב, כי המחיר הוגן, כי הן סומכות על המותג.

הטענה שהיא הצליחה בזכות מיניות היא לא רק פוגענית — היא גם לא הגיונית מבחינה עסקית.

כוח נשי

פנינה רוזנבלום היא דוגמה לאישה שלא נתנה ליחס סקסיסטי לעצור אותה. היא בנתה חברה ישראלית שמוכרת מוצרים איכותיים, נגישים ומקצועיים. היא עבדה קשה, יום אחרי יום, עד שהפכה לשם מוכר בכל בית.

היא לא ביקשה רשות מאף אחד. היא לא חיכתה שיפרגנו לה. היא פשוט עשתה.

סיכום: נוי הדס, פנינה רוזנבלום — שתי נשים, אותו מאבק

שתי נשים שונות לחלוטין — אחת מתחום הפירות והירקות מבית חקלאים, אחת מתחום הקוסמטיקה שבאה מתחום הדוגמנות — שהדבר היחיד המשותף להן היה שהן בלונדיניות, אבל הסיפור דומה: שתיהן נאלצו להוכיח את עצמן פי כמה רק בגלל שהן נשים. שתיהן נתקלו בזלזול, בסטיגמות, בסקסיזם. ושתיהן הצליחו למרות הכול.

הפרק השני של כסף משלהן מזכיר לנו שהמאבק של נשים בעולם העסקים עדיין לא נגמר. אבל הוא גם מזכיר לנו דבר חשוב לא פחות: נשים מצליחות לא בזכות מראה, אלא בזכות עבודה קשה, התמדה, ואומץ.

יומן צפיה- כסף משלהן- פרק ראשון, Woman is the n****r of the world- אפליה מגדרית כאפליא עדתית, כשהמערכת מחליטה מה “מתאים” לנשים ומה לא.

בשלוף הורידה שרי אריסון לאלה:

בנק הפועלים הורה לקצץ 7.5% משכר עובדי הקבלן - גלובס-- 2009

והעלתה לאלה:

שיפור בתנאים: עובדי בנק הפועלים יקבלו בונוס החל מתשואה להון של 7.5%-- 2010

(היא בטח תאשים את נחמה בזאת)

שני פרסומים שונים לחלוטין על בנק הפועלים — שניהם קשורים לשרי אריסון — מציגים תמונה מטרידה על האופן שבו כוח כלכלי יכול לעצב את הנרטיב העממי כרצונו.

מצד אחד, בנק הפועלים הורה לקצץ 7.5% משכר עובדי הקבלן. עובדי קבלן הם העובדים הפגיעים ביותר במערכת: שכר נמוך, תנאים בסיסיים, ביטחון תעסוקתי מוגבל. קיצוץ של 7.5% עבורם אינו “התייעלות” — זה פגיעה ישירה בכיס של מי שכבר נמצא בתחתית הסולם.

ומצד שני — כמעט באותו נשימה — מתפרסם כי עובדי הבנק יקבלו בונוס החל מתשואה להון של 7.5%. בונוס שמחזק את מי שכבר נמצא בעמדות יציבות, נהנה מתנאים טובים, ומרוויח שכר גבוה משמעותית מעובדי הקבלן.

שני המספרים זהים — 7.5% — אך המשמעות הפוכה לחלוטין. לחלשים: קיצוץ. לחזקים: בונוס.

איך זה נראה מבחוץ?

כאשר שרי אריסון מציגה את עצמה כדמות מובילה בעולם העסקים, כמי שמקדמת ערכים חברתיים, אחריות תאגידית ו“אנשים לפני הכל”, הפער הזה צורם במיוחד. הוא חושף את מה שנמצא מתחת לפני השטח: המסר הציבורי הוא אחד — המציאות הכלכלית היא אחרת.

זהו בדיוק המקום שבו מתגלה הכוח של בעלי הון לעצב את השיח: להוריד מהשולחן את מה שלא נוח, ולהעלות לאור הזרקורים את מה שמשרת את הדימוי.

מה זה אומר על אחריות תאגידית?

אחריות תאגידית אינה נמדדת בהצהרות, אלא בהחלטות. החלטה לקצץ משכרם של עובדי קבלן — בזמן שמחלקים בונוסים לעובדים חזקים — אינה החלטה ניטרלית. זו בחירה מודעת שמעמיקה פערים, מחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים.

המספרים אולי זהים, אבל הצדק אינו.

הפער בין שני הפרסומים אינו רק עניין תקשורתי — הוא עדות לאופן שבו בעלי כוח יכולים להציג את המציאות באופן שמשרת אותם. הוא מזכיר לנו לבדוק תמיד מה נמצא מאחורי הכותרת, מי מרוויח, מי מפסיד, ומי נשאר שקוף.

עובדי הקבלן, החלשים ביותר במערכת, מקבלים קיצוץ. העובדים החזקים, בעלי הביטחון התעסוקתי והשכר הגבוה, מקבלים בונוס.

זהו פער שאינו רק כלכלי — הוא מוסרי. והוא עומד בניגוד מוחלט לרעיון הפמיניסטי.

פמיניזם אינו רק סיפור אישי — הוא מחויבות לצדק

פמיניזם אמיתי אינו מסתכם בהצהרות, בדימוי ציבורי או בהופעה בתוכנית טלוויזיה על “נשים מצליחות”. פמיניזם הוא מחויבות עמוקה לצדק חברתי:

• לא לקפח את החלשים

• לא להפלות בשכר

• לא ליצור פערים בין קבוצות

• לא להנציח אפליה עדתית או מעמדית

• לא להפעיל כוח באופן שמעמיק אי־שוויון

אישה בעמדת כוח אינה יכולה לקרוא לעצמה פמיניסטית אם היא אינה מקיימת צדק כלפי הכפופים לה. פמיניזם אינו רק מאבק של נשים נגד גברים — הוא מאבק נגד כל מערכת שמנציחה דיכוי, ניצול או קיפוח.

פמיניזם שאינו כולל צדק חברתי — אינו פמיניזם

כאשר עובדי קבלן — מקבלים קיצוץ בשכר, בזמן שעובדים חזקים מקבלים בונוס, זו אינה “התייעלות”. זו אפליה. זו פגיעה בחלשים. וזו פעולה שמזכירה היטב את האפליה העדתית שהפמיניזם בישראל חייב להתייחס אליה.

פמיניזם שאינו כולל צדק לעובדים חלשים, שאינו כולל שכר הוגן, שאינו כולל שוויון הזדמנויות — הוא פמיניזם ריק מתוכן.

אי אפשר להחזיק שני עולמות

אי אפשר מצד אחד להציג את עצמך כסמל להעצמת נשים, להופיע בתוכניות על “נשים פורצות דרך”, לדבר על שוויון — ומצד שני להוביל מהלכים שמפלים את החלשים ביותר במערכת.

אי אפשר לקרוא לעצמך פמיניסטית אם:

• את מקיימת אפליה בשכר

• את מקיימת קיפוח של עובדים מוחלשים

• את מנציחה פערים עדתיים

• את מחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים

פמיניזם אמיתי אינו נמדד במספר הישיבות שבהן יושבת אישה — אלא באופן שבו היא משתמשת בכוח שלה.

סיכום

הפער בין קיצוץ לעובדי קבלן לבין בונוס לעובדים חזקים אינו רק עניין כלכלי — הוא מבחן מוסרי. הוא חושף את הפער בין דימוי פמיניסטי לבין פעולה בפועל. והוא מזכיר לנו שפמיניזם אמיתי אינו יכול להתקיים בלי צדק חברתי, בלי שוויון אמיתי, ובלי מחויבות עמוקה לאלה שנמצאים בתחתית הסולם.

יומן צפיה- כסף משלהן- פרק ראשון, Women is the niger of the world- אפליה מגדרית כאפליא עדתית, כשהמערכת מחליטה מה “מתאים” לנשים ומה לא.

יומן צפיה- כסף משלהן- פרק ראשון, Women is the niger of the world- אפליה מגדרית כאפליא עדתית, כשהמערכת מחליטה מה “מתאים” לנשים ומה לא.

הייתה פעם מריבה בין שלי יחימוביץ' לשרי אריסון שהולידה שיח בעניין שנאת עשירים, הייתי אז עובדת, מתפרנסת מעבודה עם אוטו- מעודכן.

מבוא:

הפרק הראשון של התוכנית בכאן, העוסקת בנשים מצליחות בעולם העסקים, מציג תמונה מורכבת ומרתקת של המציאות המגדרית בישראל. הוא חושף את החסמים הרבים שניצבו — ועדיין ניצבים — בפני נשים המבקשות להתקדם בעולמות שנחשבו במשך שנים “גבריים”. אך מעבר לסיפורים האישיים, הפרק מצליח להאיר תופעה עמוקה יותר: האופן שבו החברה לא רק חוסמת נשים מבחוץ, אלא גם מעצבת את הערכה העצמית שלהן מבפנים.

הסללה מגדרית כהסללה עדתית: כשהמערכת מחליטה מה “מתאים” לנשים:

אחת המרואיינות סיפרה כי אהבה פיזיקה והצטיינה בה, אך המורה דחפה אותה לשנות כיוון משום שזה “מקצוע גברי”. זהו רגע שמסמל את מהות ההסללה המגדרית: לא הכישרון קובע, לא היכולת, אלא התיוג החברתי. הסיפור הזה אינו חריג — הוא חלק ממנגנון רחב שבו החברה מגדירה מראש מה “נשי” ומה “גברי”, ומכוונת נשים למסלולים צרים יותר, פחות יוקרתיים, פחות מתגמלים.

הדמיון לאפליה עדתית בולט מאוד. כשם שילדים מזרחים הוסללו במשך שנים למסלולים מקצועיים או טכניים, גם כאשר הצטיינו בתחומים מדעיים — כך נשים רבות הוסללו החוצה ממקצועות מדעיים, טכנולוגיים וניהוליים. בשני המקרים מדובר במערכת שמצמצמת אופקים ומייצרת תקרת זכוכית עוד לפני שהאדם בכלל נכנס לשוק העבודה.

אפליית שכר: חסם שממשיך גם בתפקידים ניהוליים:

הפרק מציג שוב ושוב את פערי השכר בין נשים לגברים, גם כאשר מדובר בתפקידים זהים ובאחריות זהה. נשים שהגיעו לעמדות בכירות מספרות כי גבר בתפקיד מקביל הרוויח יותר מהן — תופעה שמוכרת היטב במחקרים ובנתונים רשמיים.

(גם במקרה זה, כאפליה עדתית, גם מזרחים מרוויחים פחות מאשכנזים באותו תפקיד)

הערכה עצמית שנפגעה: נשים דורשות פחות כי לימדו אותן לצפות פחות.

הפרק מדגיש שהפער הזה אינו רק תוצאה של אפליה מצד המעסיקים.

המרואיינות תיארו תופעה רווחת שנשים רבות דורשות שכר נמוך יותר כבר בראיון העבודה, עוד לפני שמישהו הספיק להפלות אותן בפועל. הן מגיעות עם ציפיות נמוכות — לא בגלל שהן פחות מוכשרות, אלא בגלל שהחברה לימדה אותן להיות “צנועות”, “ריאליות”, “לא תובעניות”.

גם בהמשך הדרך נשים רבות נמנעות מלבקש העלאת שכר, מחשש להיתפס כלא נעימות או תובעניות. גברים, לעומת זאת, מבקשים העלאות שכר באופן שגרתי — והחברה מפרשת זאת כביטחון עצמי ומנהיגות.

זהו בדיוק אותו מנגנון שמוכר מאפליה עדתית: החברה לא רק מציבה חסמים חיצוניים — היא גם מייצרת פגיעה בהערכה העצמית של הקבוצה המופלית.

זכוכית מגדלת: נשים נבחנות בקפדנות יתר לעומת גברים.

הפרק מציג גם את תופעת “הזכוכית המגדלת”: נשים בעמדות בכירות נבחנות בקפדנות רבה יותר מגברים. טעות של גבר נתפסת כמשהו חולף; טעות של אישה הופכת להוכחה כביכול לכך ש“נשים לא מתאימות לניהול”. הסטנדרט כפול, והלחץ עצום.

אפליה מצטברת: כשהיותך אישה וגם מזרחית הופך את הדרך לקשה פי שניים

אחת המרואיינות — אישה ממוצא מזרחי — תיארה מציאות קשה אף יותר. היא לא התמודדה רק עם חסמים מגדריים, אלא גם עם חסמים עדתיים. היחס אליה היה חשדני יותר — לא רק משום שהיא אישה, אלא משום שהיא מזרחית. זהו מקרה מובהק של אפליה מצטברת: שתי מערכות של חסמים — מגדרית ועדתית — פועלות יחד ומקשות עוד יותר על נשים מזרחיות להגיע לעמדות השפעה.

“הם רוצים את החבר שלהם בשולחן”: מנגנון שמזכיר אפליה עדתית

אחת המרואיינות אמרה משפט חד ומדויק: “גברים מעדיפים להביא את החבר שלהם לשולחן הישיבות — את מי שדומה להם.” זהו תיאור מדויק של מנגנון חברתי שמוכר היטב גם מההיסטוריא של האפליה העדתית בישראל. בדיוק כפי שמנהלים אשכנזים  העדיפו “את מי שדומה להם” — מבחינת מוצא, תרבות, שפה וקודים חברתיים — כך גם בעולם העסקים נשים מודרות משום שאינן חלק מהמעגל הגברי הסגור.

העדפה של “הדומה לי” אינה רק עניין של נוחות; היא יוצרת מערכת שבה מי שאינו חלק מהקבוצה ההומוגנית מתקשה להיכנס פנימה. נשים מודרות משום שאינן גברים ומשום שאינן חלק מהקוד התרבותי של “החבר מהיחידה”, “החבר מהאוניברסיטה”, או “החבר מהחבר’ה”.

סיכום: הפרק הראשון חשף את עומק הבעיה.

הפרק הראשון בתוכנית מצליח להראות שהמאבק של נשים בעולם העסקים אינו רק מאבק על תפקידים ושכר — זהו מאבק על הזכות לחלום, לבחור, להתפתח, בלי שהחברה תגדיר מראש מה “מתאים” להן. זהו מאבק נגד הסללה, נגד תקרות זכוכית, נגד פערי שכר — ובעיקר נגד הפנמה של מסרים שמקטינים נשים עוד לפני שהן נכנסות לחדר.

מקרה מהיום מאמריקה

מקרה בישראל

"אם חשודה בחטיפת שני ילדיה, המשטרה מבקשת את עזרת הציבור באיתורם-

האם היא עלייה ג'וי הירשברג, תושבת הבירה בת 20, והיא חשודה בחטיפת שני ילדיה  - טאלה רייזל בת השלוש ונתן יעקב וורונה, כבן שנה. על פי ממצאי החקירה, האם והילדים נכנסו לישראל באוגוסט 2025 ומאז נעלמו עקבותיהם.

הירשברג מחזיקה באזרחות ישראלית. היא הגיעה עם ילדיה לישראל בניגוד לרצון אביהם של הילדים, ושוהה בארץ. לבקשת הרשויות האמריקניות, הוצא נגדה" כאן חדשות.

"אב לבת 15 שחולצה מיבנאל: הצלחנו למנוע חתונה, אבל אם היא תישאר - זה יקרה

אביה של הנערה, יוסי, הזעיק את המשטרה לאחר שקיבל מידע מגורם שלישי מיבנאל שידע על קיום החתונה; הוא התריע: "חמור מאוד שיש ילדים שגדלים בתוך הקהילה, והמדינה לא עושה את מה שצריך, המשטרה קצת חסרת אונים וכל המערכת לא כל כך מתפקדת"" כאן חדשות.

עליי-ה ג'וי הירשברג מאמריקה היא בת 20 ויש לה ילדה בת שלוש זאת אומרת שחיתנו אותה בערך בגיל 16-15 (20 פחות שלוש פחות תשעה ירחי הריון ועד שנקלטה וכו) זאת אומרת שאין כל כך הבדל בין עליי-ה מאמריקה לילדה מיבניאל.

האירוע שבו חיילות צה״ל נדרשו לרדת למרתף במהלך ביקורו של ראש הממשלה בבסיס בלבנון, משום שחיילים דוסים סירבו להיות בנוכחותן, הוא אחד המקרים החריגים והמדאיגים שנחשפו בשנים האחרונות. במשך שש שעות ישבו החיילות במרתף בחום כבד, מבודדות, בזמן שהביקור התקיים מעליהן. רק לאחר שהמשלחת עזבה, הותר להן לעלות חזרה.

האירוע הזה אינו רק תקלה מבצעית. הוא משקף סדרי עדיפויות מעוותים: במקום להגן על חיילות שמשרתות בקו הראשון, המערכת בחרה להסתיר אותן — כדי לא לפגוע בנוחותם של דוסים.

אך החלק החמור ביותר אינו המרתף — אלא השתיקה שאחריו.

לא נשמעה הצהרה ממפקדת חיל נשים. לא נשמעו גינויים מנשים מהקואליציא. לא נשמעו גינויים מהאופוזיציא. לא נשמעו קולות נשיים בכנסת שאמרו: עד כאן.

השתיקה הזו אינה טעות. היא בחירה. והיא מעבירה מסר חד: האירוע הזה לא נתפס כחשוב מספיק כדי לעורר סערה.

מול שתיקה כזו עולה ביקורת  כלפי הנשים העובדות בכנסת — הן בקואליציא והן באופוזיציא. כאשר אירוע כה בוטה של השפלת נשים מתרחש, והן אינן מגיבות, אינן דורשות תשובות ואינן מציבות גבול — מתעוררת השאלה מהו הערך של ייצוגן.

ייצוג נשי שאינו מדבר כשנשים מושפלות — אינו ייצוג. ייצוג נשי ואינו ממלא את תפקידו.

ולכן עולה קריאה ברורה, ישירה וחד־משמעית: חברות הכנסת — בקואליציא ובאופוזיציא— צריכות להתפטר. לא מתוך נקמנות, אלא מתוך אמירה עקרונית: אם אינכן מדברות עבור נשים, אינכן מייצגות נשים.

מעבר לביקורת הפוליטית, עולה הצעה מחאתית רחבה יותר — הצעה שמבקשת להפוך את המרתף בלבנון לנקודת מפנה.

ההצעה פשוטה, ברורה וחדה: כל הנשים המשרתות בצה״ל יפסיקו את שירותן כמחאה.

לא בריחה. לא אנרכיא. מחאה.

מחאה שמציבה מראה מול המדינה: אם גברים מקבלים פטור משירות מסיבות דתיות, אך נשים יוכרזו כעריקות אם יחליטו למחות על אפליה — זהו עיוות מוסרי שאי אפשר להמשיך לקבל.

מחאה שאומרת לציבור החרדי: אנחנו לא בצבא. אין לכם יותר תירוץ לא להתגייס.

מחאה שמבהירה למערכת: אי אפשר לדרוש מנשים לשאת בנטל בזמן שהמערכת עצמה מסתירה אותן במרתף.

הדיון על מחאה של נשים בצה״ל אינו דיון על עריקות — אלא על גבולות הסבלנות. על השאלה כמה עוד נשים צריכות לשתוק לפני שהמערכת תבין שהן אינן מוכנות להישאר במרתף — לא פיזי, ולא ציבורי.

המרתף בלבנון הוא סמל. סמל למקום שבו נשים נדחקות כשזה לא נוח. סמל לשקט שמבקשים מהן לשמור. סמל להעדפה של רגישויות של אחרים על פני זכויות בסיסיות.

למחשבה:

הדוסים אומרים- קול אישה ערווה.

זאת אומרת שהדוס אומר זאת הוא אומר שקול אימו, ביתו, אחותו, וסבתו- קול ערווה.

בתורה כתוב:

"רס"ן דוד שקורי נפל בקרב בצפון הרצועה

בתוך כך מספר החללים מתחילת המלחמה עלה ל-563

צה"ל התיר היום (שלישי) לפרסום את שמו של רס"ן דוד שקורי, בן 30 מרחובות, סגן מפקד גדוד 601, חטיבה 401 'עוצבת עקבות הברזל', חיל ההנדסה הקרבית, נפל בקרב בצפון רצועת עזה. בכך עלה מספר חללי צה"ל מתחילת המלחמה ל-563.

דפנה שקורי, אלמנתו, ספדה לו ברשת החברתית: "אהוב ליבי, כל העולם שלי, הלכת ונשאר רק חצי מכל החיים שלי. תשמור עליי ועל יהלי מלמעלה. אוהבת אותך"." כאן חדשות.

תשמור עליי ועל יהלי מלמעלה.

ההרוג החמש מאות שישים ושלוש.

יש ענין עם גיוס למלחמה.

יש בתורתינו ציוויי מלחמה, יש כאלה שיש ציווי לא לגייס אותם:

כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:  וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ:  וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:  וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ:  וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם: דברים.

נָטַ֥ע כֶּ֨רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ

אחרי שחיללו יתגייס לשרות, יתגייס לקרב באם יהיה קרב לאחר מכן.

אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת-חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ

אחרי שיחנוך את ביתו יתגייס לקרב באם יהיה קרב לאחר מכן.

ופה זה מורכב, אחרי שהתחתן עם ארושתו, יש לו שנה לשמח את אשתו:

וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:

עד שיקח אותה יש לו אישור לא לצאת לקרב ואחרי שלקח אותה:

כבהמשך הפרשה:

כִּֽי-יִקַּ֥ח אִישׁ֙ אִשָּׁ֣ה חֲדָשָׁ֔ה לֹ֤א יֵצֵא֙ בַּצָּבָ֔א וְלֹא-יַֽעֲבֹ֥ר עָלָ֖יו לְכָל-דָּבָ֑ר נָקִ֞י יִהְיֶ֤ה לְבֵיתוֹ֙ שָׁנָ֣ה אֶחָ֔ת וְשִׂמַּ֖ח אֶת-אִשְׁתּ֥וֹ אֲשֶׁר-לָקָֽח: דְּבָרִ֗ים.

כִּֽי-יִקַּ֥ח אִישׁ֙ אִשָּׁ֣ה חֲדָשָׁ֔ה

לֹ֤א יֵצֵא֙ בַּצָּבָ֔א וְלֹא-יַֽעֲבֹ֥ר עָלָ֖יו לְכָל-דָּבָ֑ר נָקִ֞י יִהְיֶ֤ה לְבֵיתוֹ֙ שָׁנָ֣ה אֶחָ֔ת

וַיֵּֽלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃ וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֨יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָֽחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֨יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַֽהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֨הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃ פרשת וַיֵּ֣שֶׁב יַֽעֲקֹ֔ב.

בני יעקב הלכו לרעות צאן אביהם בשכם, לאחר הפרשה הזאת שאנסו את דינה:

וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָ֖ה לְיַֽעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃ וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃ וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃וְיַֽעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶֽחֱרִ֥שׁ יַֽעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם׃ וַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ׃ וּבְנֵ֨י יַֽעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵֽעָשֶֽׂה׃ וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ־לָ֔נוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם׃ וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֨רֶץ֙ תִּֽהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵֽאָחֲז֖וּ בָּֽהּ׃ וַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל־אָבִ֣יהָ וְאֶל־אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵֽינֵיכֶ֑ם וַֽאֲשֶׁ֥ר תֹּֽאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן׃ הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר תֹּֽאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ וַיַּֽעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם׃ וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַֽעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ׃ אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּֽהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃ וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֨ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹֽתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד׃ וְאִם־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ׃וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן־חֲמֽוֹר׃ וְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֨עַר֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו׃ וַיָּבֹ֥א חֲמ֛וֹר וּשְׁכֶ֥ם בְּנ֖וֹ אֶל־שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל־אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר׃ הָֽאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵֽשְׁב֤וּ בָאָ֨רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת־בְּנֹתָם֙ נִקַּֽח־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם׃ אַךְ־בְּ֠זֹאת יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָֽאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִֽהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֨נוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים׃ מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכָל־בְּהֶמְתָּ֔ם הֲל֥וֹא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵא֣וֹתָה לָהֶ֔ם וְיֵֽשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ׃ וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל־חֲמוֹר֙ וְאֶל־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ כָּל־יֹֽצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִיר֑וֹ וַיִּמֹּ֨לוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כָּל־יֹֽצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֽוֹ׃ וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃ וְאֶת־חֲמוֹר֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָֽרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ׃ בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם׃ אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹֽרֵיהֶ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ׃ וְאֶת־כָּל־חֵילָ֤ם וְאֶת־כָּל־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת׃וַיֹּ֨אמֶר יַֽעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֮ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֨נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַֽאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶֽאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃ וַיֹּֽאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַֽעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ׃ פרשת וַיִּשְׁלַ֨ח יַֽעֲקֹ֖ב.

למרות שיעקב כעס על לוי ושמעון שנקמו בשכם וחמור על שאנסו את אחותם ולאחר אונס זה בקשו להתחתן עם דינה בתמורת האיפשור ליעקב לסחור בארץ ולמרות דאגתו של יעקב שלא יוכל לעשות זאת לאחר נקמה זאת, בני יעקב הלכו לרעות את צאן אביהם  בשכם. הכבשים אכלו שם.

וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶֽעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָֽדְפוּ אַֽחֲרֵי בְּנֵי יַֽעֲקֹֽב: וַיָּבֹא יַֽעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּֽוֹ: בראשית.

לא היתה בעיה לאחר נקמה זאת.

ברבות הימים שבט לוי הוא השבט הנבדל לעבוד בקודש וממנו הכהונה.

ולא לשכח הכל נהיה בדברו של בורא עולם גם הדבר הזה ותוצאותיו.

למחשבה:

וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָ֖ה לְיַֽעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃ וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃ וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃ פרשת וישלח יעקב.

וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָ֖ה לְיַֽעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃

דינה היתה בת יחידה לאביה ויעקב ובניו ובתו  ונשותיו הגיעו לשכם אחרי שחזרו מארם לארץ, דינה הלכה לנסות למצוא לה חברות (ברור שלאור היום), ובמקום הזה ראה אותה שכם ואנס אותה לאור היום:

וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃

יש התכנות שבנות שכם, בנות כנען, היו במקום ראו ושמעו ולא עשו דבר.