יש סיפורים היסטוריים שקל מאוד לספר אותם כסיפור של גאולה אישית.

יהודי עשיר, אדם שנרדף על ידי שלטונות זרים, אדם שהגדיר את עצמו כיהודי וכציוני, אדם שתרם למען מדינת ישראל ואף סייע, לפי המקורות ההיסטוריים, למאמצים להשגת נשק עבור היישוב היהודי – ולבסוף, כאשר ביקש למצוא מקלט במדינת ישראל, המדינה דחתה אותו.

זהו סיפור המעורר באופן טבעי תחושת חמלה.

ואכן, דמותו של מאיר לנסקי יכולה להצטייר, במבט מסוים, כדמות מורכבת: יהודי גאה, אוהד ישראל, אדם שסייע למפעל הציוני בתקופות שבהן מדינת ישראל עדיין הייתה בראשית דרכה.

אבל דווקא כאן צריך לשאול שאלה קשה יותר:

האם די בכך שאדם מזדהה עם עם ישראל, אוהב את מדינת ישראל ותורם למענה, כדי שהמדינה תהיה רשאית לקבל ממנו את פירות מעשיו – גם כאשר מדובר בהון שמקורו בפשיעה?

לדעתי, התשובה צריכה להיות - לא.

ואם כך, הרי שהחלטת בית המשפט בעניין לנסקי אינה רק החלטה משפטית. אפשר לראות בה גם החלטה שיש לה יסוד מוסרי עמוק.

יהודי – כן. מעל החוק – לא

בשנת 1970 הגיע לנסקי לישראל וביקש להישאר בה מכוח חוק השבות. לאחר שמשרד הפנים דחה את בקשתו, הגיע העניין לבית המשפט העליון.

בשנת 1972 דחה בית המשפט העליון פה אחד את עתירתו ואישר את החלטת הממשלה לגרשו. לפי הדיווח מאותה תקופה, בית המשפט קבע כי היו בידי הרשויות יסודות מספיקים לקביעה שללנסקי עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור, וזאת לאחר שעיין בחומר שהעבירו הרשויות האמריקאיות.

יש כאן נקודה עקרונית מאוד:

יהדותו של אדם אינה מעניקה לו חסינות מוסרית.

להיות יהודי אין פירושו שכל מעשה שעשה אדם יהודי מקבל הכשר כאשר הוא מגיע לארץ ישראל.

להפך.

דווקא משום שמדובר במדינה יהודית, יש חשיבות עצומה לשאלה איזה אופי ציבורי ומוסרי היא מבקשת לעצמה.

מדינת ישראל אינה אמורה להיות המקום שבו אדם נמלט מאחריותו הפלילית רק מפני שהוא יהודי.

חוק השבות הוא ביטוי לקשר ההיסטורי והלאומי שבין יהודים לבין ארץ ישראל. הוא אינו אמור להפוך את המדינה למקלט אוטומטי מפני שלטון החוק.

אבל מה עם הכסף?

וכאן מגיעה בעיניי השאלה העמוקה אפילו יותר.

נניח שאדם עשה את הונו בפשיעה.

נניח שאותו אדם, מתוך אהבה אמיתית לעם היהודי, החליט לתרום חלק מן הכסף למפעל הציוני.

האם עצם התרומה הופכת את הכסף לכשר?

האם אפשר לומר:

נכון, הכסף הושג בדרכים פסולות – אבל עכשיו הוא משמש למטרה טובה, ולכן הכול נסלח?

אני חושבת שלא.

ויש כאן סכנה מוסרית גדולה מאוד.

מפני שאם נאמר שהמטרה הטובה מכשירה את הכסף, אנו עלולים להגיע למצב שבו הפשע עצמו הופך למקור לגיטימי של כוח.

האדם פשע, צבר הון, ואז לקח חלק מן ההון, תרם אותו למטרה לאומית – וזכה לא רק להכרת תודה אלא גם לטיהור מוסרי.

זהו מסר מסוכן.

הוא אומר, למעשה:

אם אתה מספיק עשיר, ואם תתרום מספיק למטרה הנכונה, ייתכן שהחברה תפסיק לשאול כיצד השגת את הכסף.

אבל מדינה יהודית אינה יכולה להרשות לעצמה לקבל את העיקרון הזה.

יש כסף שאסור לברך עליו

התורה מלמדת אותנו שיש משמעות לא רק לשאלה לשם מה משתמשים בדבר, אלא גם לשאלה מה מקורו.

לא כל דבר שמגיע לידינו הופך לכשר מפני שאנחנו מתכוונים להשתמש בו למטרה טובה.

אחד הביטויים החריפים ביותר לרעיון הזה נמצא בפרשת שאול ועמלק.

שמואל מצווה את שאול להשמיד את עמלק ואת רכושו. שאול והעם אינם מקיימים את הציווי במלואו. הם משאירים בחיים את אגג ואת מיטב הצאן והבקר.

כאשר שמואל מגיע, שאול מנסה להסביר:

הבהמות נשמרו כדי להקריב אותן לבורא עולם.

כלומר: לקחנו דבר שאסור היה להשאירו, אבל אנחנו מתכוונים לעשות איתו דבר קדוש.

וזו בדיוק הנקודה.

שמואל אינו מקבל את הטיעון.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה:

והמסקנה:

הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב:

הבעיה אינה נפתרת בכך שהשלל מיועד לקרבן.

השלל נשאר שלל.

מקורו של הדבר אינו נמחק רק מפני שמצאנו לו שימוש קדוש.

"למען מטרה טובה" אינו מטבע קסם

אדם יכול לומר:

"אני לקחתי את הכסף שלא כדין, אבל אני משתמש בו כדי להציל יהודים."

אחר יכול לומר:

"אני התעשרתי מפעילות עבריינית, אבל אני תורם לבית חולים."

שלישי יאמר:

"אני עושה דברים אסורים, אבל לפחות חלק מהכסף שלי הולך לצבא."

והשאלה היא:

האם המטרה הטובה הופכת את הדרך הרעה לדרך טובה?

התורה מלמדת אותנו להיזהר מאוד מהחשיבה הזאת.

קדושה אינה פח אשפה מוסרי שאליו אפשר להשליך את פירות החטא ולצפות שהם ייטהרו מעצמם.

יש הבדל בין אדם שחטא ואחר כך עשה תשובה, השיב את אשר גזל, תיקן את אשר קלקל – לבין אדם שלוקח את פירות החטא ומשתמש בהם כדי לקנות לעצמו מעמד, כבוד והשפעה.

זה כבר דבר אחר לגמרי.

ומה משמעות הדבר כאשר המקבל הוא צבא ישראל?

כאן הטענה נעשית חריפה עוד יותר.

אפשר אולי להתווכח על תרומה לאדם פרטי.

אפשר להתווכח על תרומה למוסד אזרחי.

אבל כאשר מדובר בצבא של מדינת ישראל, השאלה איננה עוד שאלה פרטית.

צה"ל אינו אדם פרטי.

הוא מייצג את מדינת ישראל.

והמדינה מייצגת את העם היהודי.

לכן כאשר מגיע כסף שמקורו בפשע ומשמש לרכישת נשק עבור צבא ישראל, אין זו רק שאלה של:

"האם אנחנו זקוקים לנשק?"

השאלה היא גם:

"איזה נשק אנחנו מכניסים אל תוך מחנה ישראל?"

יש דברים שאיננו רוצים שיישאו את חותמנו.

לא מפני שאיננו זקוקים להם.

אלא מפני שהמחיר המוסרי שלהם גבוה מדי.

הרי צבא ישראל אינו אמור להיות רק צבא חזק.

הוא אמור להיות צבא של מדינה יהודית.

ואם מקורו של הנשק הוא בעולם הפשע, בהון שנבנה על חשבון קורבנות, על הפרת חוק ועל פגיעה באנשים אחרים – הרי שאפשר לטעון שהכנסתו אל תוך צבא ישראל יוצרת כתם מוסרי על הצבא עצמו.

לא מפני שהחיילים אשמים.

לא מפני שהנשק עצמו "אשם".

אלא מפני שהמדינה נותנת בכך לגיטימציא למקור שממנו הגיע.

דווקא משום שהיו זקוקים לנשק

אפשר כמובן להעלות טענה נגדית חזקה:

אבל מה היה מצבה של ישראל?

בשנות המאבק לעצמאות היו יהודים בסכנת חיים. היה מחסור בנשק. כל רובה וכל כדור היו יכולים להציל חיי אדם.

ואם אדם יהודי, אפילו אדם מפוקפק, היה מוכן לסייע – מדוע לדחות את עזרתו?

זו טענה שאי אפשר לבטל בקלות.

אבל דווקא כאן נמצא המבחן המוסרי.

מוסר אמיתי נבחן לא כאשר אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מוסריים, אלא כאשר המוסר עולה לנו במחיר.

אם היינו אומרים:

"אנחנו מוכנים לקבל כל דבר, מכל מקור, מפני שאנחנו במלחמה" –

אז למעשה היינו אומרים שאין גבול.

ואם אין גבול למקור הכסף והנשק, אז בסופו של דבר גם אין גבול למה שהמדינה מוכנה לעשות כדי להשיג כוח.

העם היהודי אינו רשאי לומר:

"אנחנו נילחם למען הצדק בכל אמצעי שאינו נוח לנו לבדוק את מקורו."

הרי כל המפעל הציוני נועד, בין היתר, להקים כאן בית לאומי שבו היהודי לא רק שורד – אלא גם בונה חברה אחרת.

על פי מחשבת תורה גם אם נהיה רבים מול מעטים כמו שהיה במקרה מעל בחרם שהמחנה לא היה טהור אנו נפסיד במלחמה ולהפך גם אם נהיה מעטים מול רבים והמחנה טהור ננצח במלחמה.

ומה עם הכרת הטובה לאמריקה?

כאן נכנס בעיניי ממד נוסף.

היהודים חיו במשך דורות בגלות.

ארצות שונות פתחו בפניהם את שעריהן, ובתקופות שונות גם ארצות הברית העניקה ליהודים אפשרויות של חיים, עבודה, חירות וביטחון.

לכן יש טעם מוסרי בטענה שאם אדם צבר את הונו בארצות הברית באמצעות פגיעה באזרחיה או באמצעות פעילות עבריינית בתוכה, קשה לראות כיצד ניתן להפוך את פירות המעשים האלה לתרומה למדינה אחרת – ועוד להציג זאת כמעשה ציוני טהור.

לא כל מה שנעשה בשם "עם ישראל" מקבל בכך קדושה.

הציונות אינה אמורה להיות מערכת להלבנת חטאים.

להפך.

הציונות, במיטבה, היא התביעה מן היהודי לקחת אחריות על גורלו ועל גורל עמו.

ולכן צריך לומר:

אהבת ישראל אינה מחייבת אותנו לקבל כל כסף שמוצע לנו בשם ישראל.

לפעמים אהבת ישראל מחייבת אותנו לומר "לא".

ומה אם הנשק שעל האלטלנה היה ממקור כזה?

וכאן מגיעה שאלה נוספת, הנוגעת לפרשת אלטלנה.

חשוב להבהיר: אינני טוענת שהנשק שהיה על סיפון האלטלנה אכן היה נשק שמקורו בכספי פשע, או שנרכש בכספו של מאיר לנסקי.

אין זו טענתי.

אני שואלת שאלה עקרונית:

מה היה הדין אילו הנשק שהגיע על האלטלנה היה נשק ממקור כזה?

האלטלנה הגיעה ביוני 1948 עם עולים ועם מטען גדול של נשק ותחמושת שרכש האצ"ל. באותה תקופה כבר נחתם הסכם לשילוב האצ"ל בצה"ל, והמחלוקת התמקדה, בין היתר, בשאלה מי יפקח על הנשק ולאן הוא יועבר. הממשלה דרשה שהנשק יימסר לידי המדינה, בעוד שהאצ"ל דרש שחלק ממנו יישאר בידיו, ובכלל זה לצורך הכוחות שפעלו בירושלים. בסופו של העימות נפתחה אש על האונייה והיא עלתה באש מול חופי תל אביב.

אבל כאן אני מבקשת להציב שאלה נוספת, שאינה תלויה בשאלה ההיסטורית מה היה מקורו של אותו נשק.

אילו היינו יודעים שהנשק שנועד להיכנס אל תוך צה"ל נרכש מכספים שמקורם בפשיעה – האם עצם העובדה שישראל הייתה זקוקה נואשות לנשק הייתה מספיקה כדי להכשיר את מקורו?

לדעתי, התשובה היא שלא.

ואם כך, הרי שהשאלה על אלטלנה מקבלת עומק נוסף.

בן־גוריון עמד על כך שהנשק יימסר לידי המדינה ולא יישאר בידי ארגון צבאי נפרד. מבחינתו, לא ייתכן שבמדינה הריבונית שזה עתה קמה יהיו גופים שונים המחזיקים בנשק ומחליטים בעצמם כיצד לחלקו. המקורות ההיסטוריים אכן מציגים את פרשת אלטלנה כמבחן מכריע לסמכותה של המדינה וליצירת צבא אחד תחת סמכות אחת.

אפשר לדון עד אין סוף בדרך שבה התקבלה ההחלטה ובדרך שבה התנהל העימות, ואפשר לחלוק בחריפות על ההחלטה לפתוח באש.

אבל עצם העיקרון שלפיו במדינה יהודית ריבונית הנשק צריך להיות נתון לסמכותה של המדינה – הוא עיקרון שאפשר להבין היטב.

ועכשיו נציב לידו את העיקרון השני:

לא רק מי שמחזיק בנשק חשוב – גם מהו מקורו של הנשק חשוב.

נניח, לצורך הדיון בלבד, שאונייה הייתה מגיעה לחופי ישראל ובה נשק שנרכש באמצעות הון שהושג בפשיעה קשה.

האם היינו אומרים:

"לא משנה כיצד הושג הכסף; עכשיו יש מלחמה, אנחנו זקוקים לנשק"?

אני סבורה שלא.

דווקא בשעת מלחמה המבחן המוסרי קשה יותר.

כאשר חיי אדם תלויים בנשק, הפיתוי לומר "אין לנו ברירה" הוא עצום.

אבל אם כל צורך ביטחוני הופך כל אמצעי למותר, הרי שלא נשאר למעשה שום גבול מוסרי.

לא די בכך שהנשק מגן על יהודים

אפשר לומר:

"אבל הנשק נועד להציל יהודים."

ודאי.

ואם נשק כזה היה יכול להציל חיי יהודים, הפיתוי לקבלו היה עצום.

אבל דווקא כאן התורה מלמדת אותנו שלא כל דבר נעשה כשר מפני שאפשר להשתמש בו למטרה קדושה.

זהו עומק הסיפור של שאול המלך ועמלק.

שאול לא טען שהוא משאיר את השלל מפני שהוא רוצה להתעשר.

הוא ניסה להצדיק את השארת השלל בכך שהוא מיועד לעבודת הבורא.

ובכל זאת, שמואל הנביא דוחה את הטענה.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.

כלומר: אי אפשר לקחת דבר שמקורו במעשה שאסור היה לעשותו, ולהניח שעצם הכוונה להשתמש בו לצורך קדוש הופכת את המעשה למותר.

הלקח הוא שאפילו כאשר המטרה נעלה – הדרך ומקור הדבר עדיין עומדים לבחינה.

ואם כך – אפשר להבין את עמדת בן־גוריון

שוב: אינני קובעת שהנשק שעל האלטלנה היה נשק ממקור פלילי.

אני אומרת דבר אחר.

אילו היה מתברר שמקורו של הנשק הוא בכספי פשע, הרי שהייתה למדינה סיבה מוסרית נוספת שלא להסכים לקבל אותו ללא תנאים ובלא בירור.

ואפילו אם הנשק היה נחוץ ביותר.

אפילו אם היה מחסור חמור.

אפילו אם כל רובה היה יקר מפז.

משום שהמדינה צריכה לשאול לא רק:

"האם הנשק יעזור לנו?"

אלא גם:

"האם הדרך שבה הנשק הזה הגיע אלינו מתאימה למדינה שאנחנו מבקשים לבנות?"

זו אינה שאלה של חולשה.

זו שאלה של עוצמה מוסרית.

מדינה שאומרת:

"אנחנו זקוקים לנשק ולכן נקבל אותו מכל מקור"

אולי משיגה נשק מהר יותר – אבל היא עלולה לאבד משהו מן הגבולות המוסריים שבשמם היא נלחמת.

בין לנסקי לאלטלנה

וזו גם הסיבה שסיפור לנסקי וסיפור אלטלנה מתחברים אצלי לאותה נקודה.

במקרה של לנסקי השאלה הייתה:

האם מפני שהוא יהודי, ציוני ותומך בישראל, ראוי לתת לו מקלט בישראל למרות עברו הפלילי?

ובמקרה של נשק שמגיע למדינה השאלה היא:

האם מפני שאנחנו זקוקים לנשק, ראוי לנו לקבל אותו גם אם מקורו נגוע בפשע?

בשני המקרים התשובה שלי זהה:

המטרה הטובה אינה מוחקת את הבעיה המוסרית שבמקור.

יהודי יכול להיות יהודי – ועדיין לעמוד בפני החוק.

כסף יכול להגיע לישראל – ועדיין להיות כסף שמקורו פסול.

נשק יכול להיות מיועד להצלת חיים – ועדיין צריך לשאול מהיכן הגיע.

והמדינה יכולה להיות זקוקה מאוד לעזרה – ועדיין מותר לה לומר:

יש עזרה שאיננו רשאים לקבל.

כי בסופו של דבר, השאלה היא איזה צבא אנחנו רוצים

צה"ל אינו רק מנגנון שמטרתו לנצח במלחמות.

הוא צבא ההגנה לישראל.

הוא צבא של מדינת ישראל.

והמדינה הזאת אינה אמורה להיבנות רק מכוח הנשק שבידיה, אלא גם מן העקרונות שבשמם היא מחזיקה בנשק.

לכן, אילו היה מתברר שהנשק שעל האלטלנה מקורו בכספי פשע – הייתי רואה בכך שיקול מוסרי כבד מאוד בעמדת המדינה.

לא מפני שאין ערך לנשק.

אלא מפני שיש ערך גם לכבודו של הצבא.

לא מפני שאין ערך להצלת חיים.

אלא מפני שאסור לנו להגיע למצב שבו בשם הצלת החיים אנו נותנים הכשר לכל מקור של כוח.

ולכן, גם כאן, צריך לזכור את לקחו של שמואל:

"הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב."

לפעמים דווקא הוויתור על דבר שאנו מאוד רוצים בו הוא המעשה ששומר על הקדושה.

לא כל יהודי שמסייע לישראל הופך את מעשיו לציוניים

צריך להיזהר גם מפיתוי רגשי.

כאשר אנחנו שומעים שאדם יהודי סייע לישראל, במיוחד בתקופה שבה המדינה הייתה במצוקה, קל מאוד לומר:

"הוא היה משלנו."

אבל יהדותו של אדם אינה מבטלת את מעשיו.

אפשר להיות יהודי, לאהוב את ישראל, להתפלל לשלומה, לתרום לה כסף – ועדיין להיות אדם שעשה מעשים חמורים.

שתי העובדות יכולות להיות נכונות בעת ובעונה אחת.

אין צורך להפוך אדם למלאך כדי להכיר בכך שעשה מעשה טוב.

ואין צורך למחוק מעשה טוב כדי לומר שאדם היה עבריין.

היכולת להחזיק בשתי האמיתות האלה היא דווקא סימן לבגרות מוסרית.

לנסקי יכול היה להיות יהודי גאה.

הוא יכול היה לאהוב את ישראל.

הוא יכול היה לסייע לציונות.

ובכל זאת, מדינת ישראל הייתה רשאית לומר:

איננו מקבלים את זכותך להפוך את ישראל למקלט מפני ההשלכות של עברך הפלילי.

דווקא מדינה יהודית צריכה להציב גבולות

יש מי שעלולים לראות בהחלטה לגרש את לנסקי מעשה של כפיות טובה.

אבל אפשר לראות אותה בדיוק להפך.

מדינה שמכבדת את עצמה אינה מוכרת את עקרונותיה תמורת תרומות.

היא אינה אומרת לעשיר:

"תן לנו כסף – ונשכח."

היא אינה אומרת לעבריין:

"עזור לנו – ותהפוך לצדיק."

והיא אינה אומרת:

"אתה יהודי, ולכן אנחנו חייבים לקבל ממך הכול."

היא אומרת:

אתה יהודי – ולכן יש לך קשר עמוק לארץ הזאת. אבל דווקא משום שהמדינה הזאת היא מדינה של חוק, איננו רשאים להפוך את יהדותך לפטור מן החוק.

זו אינה אנטי־ציונות.

זו ציונות אחראית.

לא כל כסף צריך להיכנס לקופה הלאומית

יש כאן עיקרון רחב הרבה יותר מלנסקי.

בעולם המודרני אנו עדים פעמים רבות לתופעה שבה אנשים בעלי הון תורמים למוסדות ציבוריים, אוניברסיטאות, בתי חולים, ארגוני צדקה ומוסדות לאומיים.

וככל שהתרומה גדולה יותר, כך גדל הפיתוי לשתוק על מקור הכסף.

אבל חברה מוסרית חייבת לשאול לא רק:

כמה כסף קיבלנו?

אלא:

מאיפה הכסף הגיע?

כי לפעמים קבלת הכסף היא עצמה הצהרה.

אם מוסד ציבורי מקבל כסף שמקורו בפשע, הוא עלול לשדר לעולם:

"העבריין הזה מקובל עלינו."

אם צבא מקבל נשק שנרכש בהון פלילי, הוא עלול לשדר:

"כל עוד הדבר משרת אותנו – איננו שואלים שאלות."

ואם מדינה מעניקה מחסה לאדם בעיקר מפני שהוא יהודי ומסייע לה בכספו, היא עלולה לשדר:

"החוק שווה פחות כאשר האדם עשיר ונדיב."

זהו מסר שאסור למדינה יהודית לשלוח.

"והיה מחניך קדוש"

הצבא אינו רק כלי מלחמה.

הוא מחנה.

והתורה עצמה מדברת על קדושת המחנה:

כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.

קדושת המחנה אינה אומרת שהחיילים הם מלאכים.

היא אומרת שהמחנה עצמו צריך להיות מקום שיש בו גבולות.

יש דברים שלא מכניסים לתוכו.

יש דרכים שלא משתמשים בהן.

יש מקורות כוח שאינם מתאימים לרוחו של צבא יהודי.

ומכאן נובעת טענה עקרונית:

לא די בכך שהנשק יעיל. גם הדרך שבה השגנו אותו צריכה להיות ראויה.

ובסופו של דבר – על מה אנחנו רוצים לברך?

יש שאלה פשוטה שכל חברה צריכה לשאול את עצמה:

כאשר אנו מסתכלים על בניין המדינה, על הצבא, על מוסדות הציבור ועל הישגינו – האם אנחנו רוצים לומר:

"ניצחנו בכל מחיר"?

או שאנו רוצים לומר:

"ניצחנו בלי לאבד את הנשמה."

זו בעיניי השאלה האמיתית בסיפור לנסקי.

אפשר להתפעל מאדם שהעז לסייע לישראל.

אפשר להכיר תודה על כל יהודי שסייע ליהודים.

אפשר אפילו להכיר בכך שאדם בעל עבר מפוקפק עשה מעשים טובים.

אבל אין פירוש הדבר שעלינו להכניס את פירות הפשע אל תוך הקופה הלאומית, אל תוך מוסדות המדינה או אל תוך צבא ההגנה לישראל.

המדינה היהודית אינה צריכה רק נשק.

היא צריכה כשרות מוסרית של מקור הכוח שלה.

לכן, בעיניי, בית המשפט צדק

אפשר לחלוק על פרטים כאלה ואחרים בפרשת לנסקי.

אפשר לדון בשאלות משפטיות.

אפשר להסתכל על הסיפור מזוויות שונות.

אבל מבחינה עקרונית אני מבקשת להגן דווקא על העיקרון הפשוט:

מדינת ישראל אינה מקלט לפושעים מפני החוק רק משום שהם יהודים.

ויותר מכך:

אהבת ישראל אינה מכשירה הון שמקורו בפשע.

תרומה אינה מוחקת את מקור הכסף.

נשק אינו נעשה טהור רק מפני שהוא נועד להגן על יהודים.

ומטרה קדושה אינה מעניקה אוטומטית הכשר לכל אמצעי.

את זה כבר לימד אותנו שמואל הנביא.

שאול רצה להביא את מיטב השלל אל הקודש.

אבל שמואל לימד אותו שהקודש אינו זקוק לשלל שמקורו באי־ציות.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.

זהו גם המבחן שלנו.

האם אנחנו רוצים צבא חזק בכל מחיר?

או צבא חזק שגם מקור כוחו עומד במבחן המוסרי?

האם אנחנו רוצים מדינה שמקבלת כל תרומה שמועילה לה?

או מדינה שיודעת לומר גם לאדם עשיר וחזק:

יש דברים שאיננו מוכנים לקבל.

מפני שאם מדינת ישראל מקבלת את פירות הפשע בשם הצלת ישראל, היא עלולה להציל את הגוף – אך לפגוע בנשמה.

ומדינה יהודית צריכה לשמור על שניהם.

גם על הגוף – וגם על הנשמה.

בפרשת צו שמיני מדובר על קורבנות למילואים אסור שחיילי ישראל המתים במלחמה יהיו כקורבנות לתורמים האלה.

צו שמונה- צו שמיני- קרבן למילואים- פרשות ויקרא, צו, שמיני- לימודי תורה- תוכנית לימוד- שנת שבעים ושלוש לקוממיות שהפכה לעצמאות.

וַיֵּצֵא֙ יֵּצֵא֙ בֶּן-אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן-אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּֽחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי: וַ֠יִּקֹּב בֶּן-הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת-הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל-מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת-דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה-דָֽן: וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל-פִּ֥י יְהוָֹֽה:וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:הוֹצֵ֣א אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָל-הַשֹּֽׁמְעִ֛ים אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-רֹאשׁ֑וֹ וְרָֽגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל-הָֽעֵדָֽה: וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי-יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ: וְנֹקֵ֤ב שֵׁם-יְהוָֹה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ-ב֖וֹ כָּל-הָֽעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ-שֵׁ֖ם יוּמָֽת: וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל-נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת: וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ-בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ: וְאִ֕ישׁ כִּֽי-יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּֽעֲמִית֑וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ: שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ:  וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת: מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּֽאֶזְרָ֖ח יִֽהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: פרשת קדושים.

החוטא:

וַיֵּצֵא֙ יֵּצֵא֙ בֶּן-אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן-אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל:

החטא:

וַ֠יִּקֹּב בֶּן-הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת-הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל-מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת-דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה-דָֽן:

במקרה הזה היה צריך פירוש מבורא עולם כדי לקבוע את הדין, בזמן הזה שמו את המקלל במשמר בכלא ומשה נכנס לאוהל מועד להתוועד עם בורא עולם:

וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל-פִּ֥י יְהוָֹֽה:

הפרוש:

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:הוֹצֵ֣א אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָל-הַשֹּֽׁמְעִ֛ים אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-רֹאשׁ֑וֹ וְרָֽגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל-הָֽעֵדָֽה: וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי-יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ: וְנֹקֵ֤ב שֵׁם-יְהוָֹה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ-ב֖וֹ כָּל-הָֽעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ-שֵׁ֖ם יוּמָֽת:

הקראת הדין לאחר הפירוש:

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

במקרה הזה המקלל היה גר, בן אישה ישראלית ואב המצרי:

וְהוּא֙ בֶּן-אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל:

ומשכך הדין שלו כדין גר:

מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּֽאֶזְרָ֖ח יִֽהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ-שֵׁ֖ם יוּמָֽת:

וזה הפרוש.

ניתן ללמוד עוד על הדבר ממשפט האורים והתומים:

במקרה שלאב אין בנים, כמקרה בנות המנשה לא היה חוק ברור מי יורש אדם שאין לו בנים ויש לו בנות. כדי להבין את משפט האורים והתומים נדבר על התהליך ולא על המקרה עצמו– אחרי המגפה- מטות מסעי.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:וְאֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֘ תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן-הַגֵּ֣ר | הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן: וַֽאֲנִ֗י אֶתֵּ֤ן אֶת-פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת-מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת-שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי: וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת-עֵֽינֵיהֶם֙ מִן-הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ: וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת-פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת | כָּל-הַזֹּנִ֣ים אַֽחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַֽחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם: ויקרא.

וְאֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֘ תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן-הַגֵּ֣ר | הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן:

המעשה הזה נחשב לזנות:

וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת | כָּל-הַזֹּנִ֣ים אַֽחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַֽחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם:

זה לא קשור למשכבים או יחסי אישות.

למרות שזה ברור, אני מדגישה, זה חטא שאישה לא יכולה לחטוא בו.

רק איש יכול לחטוא בו ואם האיש הוא אב ובעל גם משפחתו נכרתת מהעם.

אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל:

אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת:

וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת-עֵֽינֵיהֶם֙ מִן-הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ: וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת-פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ:

בן שחטא בחטא הזה לא מרשיע את אביו ובית אביו. את ביתו שלו כן, אך לא את בית אביו ולא את אחיו ולא את אחיותיו ולא את אימו.

מבן 13 ומעלה נושא הבן את עוונו ולא אביו וברור שלא אחיו ואחיותיו.

אב מושל בביתו וגם נושא בעוונה כמו בעל מושל באשתו ומשכך גם נושא בעוונה. האח לא מושל באימו ולא באחותו ומשכך לא נושא בעוונה של זאת ושל זאת.

אפשר ללמוד מחוקת הנדר:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיהֹוָה יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ: וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ: וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ:  וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַיהֹוָה יִסְלַח לָהּ: וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ: וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה: וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַיהֹוָה יִסְלַח לָהּ: כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ: וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ: אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ: פרשת מטות.

אח או בן לא בסרט הזה, רק בעל או אב.

בת שאביה מת ושלא התחתנה היא יתומה. בורא עולם הוא אבי היתומים ודיין האלמנות.

והאלמנה כגרושה נושאת בחטא שלה בעצמה:

וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ:

גם מפה נלמד שהבן הבכור לא נכנס למקום אביו ולא מושל ביתומים ולא באלמנה.

וְ֠אִישׁ כִּֽי-יִשְׁכַּ֨ב אֶת-אִשָּׁ֜ה שִׁכְבַת-זֶ֗רַע וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶֽחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהָפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן-לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּֽהְיֶ֛ה לֹ֥א יֽוּמְת֖וּ כִּי-לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה:

לא מדובר פה על בת ישראל.

בת ישראל לא תהיה שפחה בארץ ישראל.

כתבתי על זאת, אני מדגישה זאת שוב.

וְעַבְדְּךָ וַֽאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִֽהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָֽה: ויקרא.

כמבואר:

כְּמַֽעֲשֵׂ֧ה אֶרֶץ-מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם-בָּ֖הּ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ:

כמבואר:

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: ויקרא.

אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַֽהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֨וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֨עַ֙ בְּכָל-טְמֵא-נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר-תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת-זָֽרַע: אוֹ-אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל-שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא-ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא-ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ: נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּֽגַּֽע-בּ֔וֹ וְטָֽמְאָ֖ה עַד-הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן-הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם-רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם: וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן-הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא: פרשת קדושים.

נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּֽגַּֽע-בּ֔וֹ וְטָֽמְאָ֖ה עַד-הָעָ֑רֶב:

וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן-הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם-רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם:

וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר:

בא השמש הכוונה לערב:

וְעַד–הַיָּ֥ם הַגָּד֖וֹל מְב֣וֹא הַשָּׁ֑מֶשׁ יִֽהְיֶ֖ה גְּבוּלְכֶֽם– צריך לחשוב על מה הוא הים הגדול מבוא השמש מהבחינה הזאת– וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵֽאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהֽוּא– בוא השמש זה שקיעת השמש ולא זריחת השמש ומשכך הים הגדול הוא הים המערבי.

וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–קֶ֣רֶן הַשֶּׁ֗מֶן וַיִּמְשַׁ֣ח אֹתוֹ֮ בְּקֶ֣רֶב אֶחָיו֒ וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיָּ֣קָם שְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ הָרָמָֽתָה: וְר֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל וּבִֽעֲתַ֥תּוּ רֽוּחַ–רָעָ֖ה מֵאֵ֥ת יְהוָֽה: 

וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה

וְר֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל וּבִֽעֲתַ֥תּוּ רֽוּחַ–רָעָ֖ה

ברגע שנמשח דוד צלחה רוח יהוה אל דוד ובאותו רגע סרה רוח בורא עולם משאול ורוח רעה עשתה לו בעתה..

ורוחו של שאול רעה ועבדיו מציעים לו מוסיקה טובה שתעשה לו ראש טוב, על הכיפאק כמו שאומרים..

יֹאמַר–נָ֤א אֲדֹנֵ֙נוּ֙ עֲבָדֶ֣יךָ לְפָנֶ֔יךָ יְבַקְשׁ֕וּ אִ֕ישׁ יֹדֵ֖עַ מְנַגֵּ֣ן בַּכִּנּ֑וֹר וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֨וֹת עָלֶ֤יךָ רֽוּחַ–אֱלֹהִים֙ רָעָ֔ה וְנִגֵּ֥ן בְּיָד֖וֹ וְט֥וֹב לָֽךְ:

כדי להקל על שאול הציעו לו עבדיו שמישהו ינגן לו בכינור כדי לעשות לו טוב. זה יפה לראות בתורה שנגינה נחשבת שמרפאת לנפש.

וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל–שָׁא֔וּל וַֽיַּעֲמֹ֖ד לְפָנָ֑יו וַיֶּאֱהָבֵ֣הֽוּ מְאֹ֔ד וַֽיְהִי–ל֖וֹ נֹשֵׂ֥א כֵלִֽים: וַיִּשְׁלַ֣ח שָׁא֔וּל אֶל–יִשַׁ֖י לֵאמֹ֑ר יַעֲמָד–נָ֤א דָוִד֙ לְפָנַ֔י כִּֽי–מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינָֽי:וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֤וֹת רֽוּחַ–אֱלֹהִים֙ אֶל–שָׁא֔וּל וְלָקַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת–הַכִּנּ֖וֹר וְנִגֵּ֣ן בְּיָד֑וֹ וְרָוַ֤ח לְשָׁאוּל֙ וְט֣וֹב ל֔וֹ וְסָ֥רָה מֵעָלָ֖יו ר֥וּחַ הָרָעָֽה:

והנוגן והשר המוצע לו להרגיעו מרוחו העה עליו הוא לא אחר מדוד, האדם שנמשח במקומו והמיועד לשבת על כיסא המלך אחריו.

וְרָוַ֤ח לְשָׁאוּל֙

הניגון של דוד היה תרופה לשאול עד כדי כך ששאול לקח אותו אליו כנושא כיליו במובן שהוא הולך עם שאול, כתרופה לנפש..

וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל–שָׁא֔וּל וַֽיַּעֲמֹ֖ד לְפָנָ֑יו וַיֶּאֱהָבֵ֣הֽוּ מְאֹ֔ד וַֽיְהִי–ל֖וֹ נֹשֵׂ֥א כֵלִֽים: 

מאוד מעניין היחס למוסיקה, לשירה ולנגינה באותם ימים. מוסיקה ככלי להרגיע את הנפש. הכלי הטיפולי הזה נודע כבר אז...

נלמד כעת- פרשת דוד- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

וַיִּקְרָ֖א אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר:דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי-יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָֹ֑ה מִן-הַבְּהֵמָ֗ה מִן-הַבָּקָר֙ וּמִן-הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶֽם: אִם-עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ מִן-הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל-פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָֽעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו: וְשָׁחַ֛ט אֶת-בֶּ֥ן הַבָּקָ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְ֠הִקְרִ֠יבוּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֤ן הַכֹּֽהֲנִים֙ אֶת-הַדָּ֔ם וְזָֽרְק֨וּ אֶת-הַדָּ֤ם עַל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ סָבִ֔יב אֲשֶׁר-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְהִפְשִׁ֖יט אֶת-הָֽעֹלָ֑ה וְנִתַּ֥ח אֹתָ֖הּ לִנְתָחֶֽיהָ:  וְ֠נָֽתְנ֠וּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֧ן הַכֹּהֵ֛ן אֵ֖שׁ עַל-הַמִּזְבֵּ֑חַ וְעָֽרְכ֥וּ עֵצִ֖ים עַל-הָאֵֽשׁ:  וְעָֽרְכ֗וּ בְּנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים אֵ֚ת הַנְּתָחִ֔ים אֶת-הָרֹ֖אשׁ וְאֶת-הַפָּ֑דֶר עַל-הָֽעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל-הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל-הַמִּזְבֵּֽחַ: וְקִרְבּ֥וֹ וּכְרָעָ֖יו יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֶת-הַכֹּל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיח֖וֹחַ לַֽיהוָֹֽה:  וְאִם-מִן-הַצֹּ֨אן קָרְבָּנ֧וֹ מִן-הַכְּשָׂבִ֛ים א֥וֹ מִן-הָֽעִזִּ֖ים לְעֹלָ֑ה זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ:  וְשָׁחַ֨ט אֹת֜וֹ עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּזְבֵּ֛חַ צָפֹ֖נָה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְזָֽרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּֽהֲנִ֧ים אֶת-דָּמ֛וֹ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: וְנִתַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִנְתָחָ֔יו וְאֶת-רֹאשׁ֖וֹ וְאֶת-פִּדְר֑וֹ וְעָרַ֤ךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔ם עַל-הָֽעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל-הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל-הַמִּזְבֵּֽחַ:  וְהַקֶּ֥רֶב וְהַכְּרָעַ֖יִם יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְרִ֨יב הַכֹּהֵ֤ן אֶת-הַכֹּל֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה:   וְאִ֧ם מִן-הָע֛וֹף עֹלָ֥ה קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהוָֹ֑ה וְהִקְרִ֣יב מִן-הַתֹּרִ֗ים א֛וֹ מִן-בְּנֵ֥י הַיּוֹנָ֖ה אֶת-קָרְבָּנֽוֹ: וְהִקְרִיב֤וֹ הַכֹּהֵן֙ אֶל-הַמִּזְבֵּ֔חַ וּמָלַק֙ אֶת-רֹאשׁ֔וֹ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְנִמְצָ֣ה דָמ֔וֹ עַ֖ל קִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחַ: וְהֵסִ֥יר אֶת-מֻרְאָת֖וֹ בְּנֹֽצָתָ֑הּ וְהִשְׁלִ֨יךְ אֹתָ֜הּ אֵ֤צֶל הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ קֵ֔דְמָה אֶל-מְק֖וֹם הַדָּֽשֶׁן:  וְשִׁסַּ֨ע אֹת֣וֹ בִכְנָפָיו֘ לֹ֣א יַבְדִּיל֒ וְהִקְטִ֨יר אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל-הָֽעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל-הָאֵ֑שׁ עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: פרשת צו שמיני.

פרשת צו שמיני היא הפרשת הפותחת את ספר ויקרא שבא לאחר ספר שמות שבספר זה בורא עולם שחרר אותנו ממצרים, קיבלנו את עשרת הדיברות, את החוקים את המשפטים ובנינו את אהל מועד. ספר ויקרא נפתח בתאור עבודת אהל מועד- הקרבת קורבנות לכפרה על החטאים של העם ומה הם החטאים, החטאים הם עבירה על החוקים והמשפטים שנתנו לנו. זאת אומרת שניתנו לנו חוקים ומשפטים אך ניתן לנו האפשרות לכפר עליהם, לתקן את חטאינו כפי שמדבר בהמשך הפרשה שכפרה על החטאים הם לא רק ההקרבה אלה סדרת פעולות מתקנות כפי שניתן ללמוד מכל הפרשה ומעוד פרשות בהמשך.

שלמה המלך אמר שאין אדם שלא יחטא. החטא הוא ידוע מראש, בתורתינו נתנה לנו גם הדרך לתקן ולכפר על חטאינו.

מדובר בתורתינו גם הוידוי על החטא, אני חושבת היום על הוידוי במובן של חטא גן עדן שלמעשה בוידוי קבל עם ועדה האדם אינו מכסה ערוותו, ערוותו חשופה לעיני כל. זאת אומרת שאם האדם לא מתוודה על חטאו האדם למעשה מכסה ערוותו ובדבר הזה אומר הוא כי מתבושש הוא. על מה שמשתמע מכך מלימודינו אודות חטא גן עדן.

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי (ידו) יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר: ויקרא.

ברור שהוידוי הוא על חטא ולא על דבר שאינו חטא על פי תורת ישראל.

השעיר עזאזל זה עז זה לא אדם:

וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה:  וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ: וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:  וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהֹוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָֹה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת:  וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָֹה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: ויקרא.

אסור להקריב אדם:

וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר יְהוָה אֶל בֵּית אֵל וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר:  וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר יְהוָה וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר יְהוָה הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ:  וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו:  וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו: וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים בִּדְבַר יְהוָה: מלכים.

באושוויץ אמרו הנאצים, העבודה משחררת ואם אתה לא עובד, אז למשרפות: עַל-הָאֵ֑שׁ עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ להיטלר.

למחשבה:

מקריבים שעיר (לא שעירה):

אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי ישְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה: וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדוֹם:  וַיִּהְיוּ בְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע: בראשית.

פרשת ויקהל- לימודי חודש חמישי שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות- עדכון- שנת שבעים ושמונה.

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה רְ֠אֵה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֨רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם וְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי׃

וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הֽוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה׃ וַיֹּאמַ֑ר פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ וַֽהֲנִחֹ֥תִי לָֽךְ׃ וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֨יךָ֙ הֹֽלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה׃ וּבַמֶּ֣ה ׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֨ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָאֵדָֽעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם׃ פרשת ויקהל:

משה ביקש לראות את כבוד בורא עולם. משה היה האדם שהגיע הכי קרוב, כמה שאפשר:

וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ׃ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַֽעֲבִ֤יר כָּל־טוּבִי֙ עַל־פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִֽי בְשֵׁ֛ם יְהוָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְחַנֹּתִי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִֽחַמְתִּ֖י אֶת־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם׃

וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל־הַצּֽוּר׃ וְהָיָה֙ בַּֽעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי׃ וַהֲסִֽרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵֽרָאֽוּ׃ פרשת וַיַּקְהֵ֣ל.

בורא עולם הסביר למשה שאם יראה את פניו הוא ימות ולכן היה צורך לסוכך על משה שלא יראה את שמסוכן לו לראות:

וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵֽרָאֽוּ׃

כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃

כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהוָה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא׃ פרשת ויקהל.

כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה

העובדה שאתה נמצא קרוב לפסל ותמונה לא אומרת שאתה משחווה:

כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה

ההשתחוות היא החטא.

כמו שקורה הרבה בישראל, שאתה הולך ברחוב ואתה רואה פרסומות של איסתא עם תמונה של אלהים אחרים המזמינה אותך לתור בהודו..

אתה לא חוטא במקום הזה, גם אם נסעת להודו,  האיסור- הוא איסור להשתחוות לדבר.

כאומר אלה אלהיך ישראל כפי שאמרו בחטא העגל:

וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֨נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃

וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַֽהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹֽתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃ וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃

וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: פרשת ויקהל.

אפשר לראות הקבלה במעשה שבאה לשוות את העגל לאלהים:

בעת שאהרון בנה לעם ישראל את העגל הוא ביקש מהעם תרומה לבנין העגל:

פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹֽתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃

ומתרומה זאת הוא עשה את העגל:

בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה

גם לבנית אוהל מועד נתבקש העם להביא תרומה:

וַיֵּ֥צְא֛וּ כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִלִּפְנֵ֥י מֹשֶֽׁה׃ וַיָּבֹ֕אוּ כָּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָֽדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִיאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת יְהוָ֜ה לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכָל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ׃ וַיָּבֹ֥אוּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל ׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִיאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כָּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכָל־אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב לַֽיהוָֽה׃ וְכָל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים הֵבִֽיאוּ׃ כָּל־מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֨סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א אִתּ֜וֹ עֲצֵ֥י שִׁטִּ֛ים לְכָל־מְלֶ֥אכֶת הָֽעֲבֹדָ֖ה הֵבִֽיאוּ׃ וְכָל־אִשָּׁ֥ה חַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת־הַתְּכֵ֨לֶת֙ וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֔ן אֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃ וְכָ֨ל־הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחָכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָֽעִזִּֽים׃ 

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְהוָ֖ה בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃ וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַֽעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃ וּבַֽחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַֽחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַֽעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַֽחֲשָֽׁבֶת׃ וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן׃ מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַֽעֲשׂוֹת֮ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹֽשְׁבֵ֖י מַֽחֲשָׁבֹֽת׃

וְעָשָׂה֩ בְצַלְאֵ֨ל וְאָֽהֳלִיאָ֜ב וְכֹ֣ל ׀ אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֗ב אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהוָ֜ה חָכְמָ֤ה וּתְבוּנָה֙ בָּהֵ֔מָּה לָדַ֣עַת לַֽעֲשֹׂ֔ת אֶֽת־כָּל־מְלֶ֖אכֶת עֲבֹדַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְהוָֽה׃

וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־בְּצַלְאֵל֮ וְאֶל־אָֽהֳלִיאָב֒ וְאֶל֙ כָּל־אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֔ב אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָ֛ה חָכְמָ֖ה בְּלִבּ֑וֹ כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר נְשָׂא֣וֹ לִבּ֔וֹ לְקָרְבָ֥ה אֶל־הַמְּלָאכָ֖ה לַֽעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ׃

וַיִּקְח֞וּ מִלִּפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה אֵ֤ת כָּל־הַתְּרוּמָה֙ אֲשֶׁ֨ר הֵבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לִמְלֶ֛אכֶת עֲבֹדַ֥ת הַקֹּ֖דֶשׁ לַֽעֲשֹׂ֣ת אֹתָ֑הּ וְ֠הֵם הֵבִ֨יאוּ אֵלָ֥יו ע֛וֹד נְדָבָ֖ה בַּבֹּ֥קֶר בַּבֹּֽקֶר׃ פרשת ויקהל.

וַיְהִ֥י דְבַר–שְׁמוּאֵ֖ל לְכָל–יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּצֵ֣א יִשְׂרָאֵל֩ לִקְרַ֨את פְּלִשְׁתִּ֜ים לַמִּלְחָמָ֗ה וַֽיַּחֲנוּ֙ עַל–הָאֶ֣בֶן הָעֵ֔זֶר וּפְלִשְׁתִּ֖ים חָנ֥וּ בַאֲפֵֽק: וַיַּעַרְכ֨וּ פְלִשְׁתִּ֜ים לִקְרַ֣את יִשְׂרָאֵ֗ל וַתִּטֹּשׁ֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וַיִּנָּ֥גֶף יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיַּכּ֤וּ בַמַּֽעֲרָכָה֙ בַּשָּׂדֶ֔ה כְּאַרְבַּ֥עַת אֲלָפִ֖ים אִֽישׁ: וַיָּבֹ֣א הָעָם֮ אֶל–הַֽמַּחֲנֶה֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָ֣מָּה נְגָפָ֧נוּ יְהוָ֛ה הַיּ֖וֹם לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים נִקְחָ֧ה אֵלֵ֣ינוּ מִשִּׁלֹ֗ה אֶת–אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית יְהוָ֔ה וְיָבֹ֣א בְקִרְבֵּ֔נוּ וְיֹשִׁעֵ֖נוּ מִכַּ֥ף אֹיְבֵֽינוּ: שמואל- פרשת ארון ברית יהוה.

היתה מלחמה בין ישראל לפלישתים, עם ישראל יצא למלחמה כשארון הברית בקרבו:

נִקְחָ֧ה אֵלֵ֣ינוּ מִשִּׁלֹ֗ה אֶת–אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית יְהוָ֔ה וְיָבֹ֣א בְקִרְבֵּ֔נוּ וְיֹשִׁעֵ֖נוּ מִכַּ֥ף אֹיְבֵֽינוּ:

הם קיוו לתשועה הזאת לנצחון הזה:

וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים וַיָּבֹאוּ עַד הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ: וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיַּעַבְרוּ הַשֹּׁטְרִים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה:  וַיְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר כִּרְאוֹתְכֶם אֵת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאִים אֹתוֹ וְאַתֶּם תִּסְעוּ מִמְּקוֹמְכֶם וַהֲלַכְתֶּם אַחֲרָיו: אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם (ובינו) וּבֵינָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה אַל תִּקְרְבוּ אֵלָיו לְמַעַן אֲשֶׁר תֵּדְעוּ אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ כִּי לֹא עֲבַרְתֶּם בַּדֶּרֶךְ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם:  וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הִתְקַדָּשׁוּ כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר שְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וְעִבְרוּ לִפְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וַיֵּלְכוּ לִפְנֵי הָעָם: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ: יהושע.

ועם ארון הברית והתקווה שהדבר יתן להם בטחון ונצחון, הם יצאו למלחמה הזאת בהבדל גדול מאוד, ההנהגה לא אותה הנהגה, במקרה הזה הכהנים בני עלי הם שלא כבעת יהושע ואלעזר בן אהרן, היו כהנים חוטאים חוטאים ומחטיאם במובן שפועלם ככהנים הוביל לכך שישראל לא כיפרו על חטאתם בכך שבני עלי מעלו במנחה שהיתה צריכה להיות לכפרה ומלחמה וישראל הפסידו במלחמה הזאת. במלחמה הזאת בני מתו וארון הברית נשבה על ידי הפלישתי וגלה מישראל.

וַיִּשְׁלַ֤ח הָעָם֙ שִׁלֹ֔ה וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם אֵ֣ת אֲר֧וֹן בְּרִית–יְהוָ֛ה צְבָא֖וֹת יֹשֵׁ֣ב הַכְּרֻבִ֑ים וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי–עֵלִ֗י עִם–אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָֽס: וַיְהִ֗י כְּב֨וֹא אֲר֤וֹן בְּרִית–יְהוָה֙ אֶל–הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיָּרִ֥עוּ כָל–יִשְׂרָאֵ֖ל תְּרוּעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַתֵּהֹ֖ם הָאָֽרֶץ: וַיִּשְׁמְע֤וּ פְלִשְׁתִּים֙ אֶת–ק֣וֹל הַתְּרוּעָ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֶ֠ה ק֣וֹל הַתְּרוּעָ֧ה הַגְּדוֹלָ֛ה הַזֹּ֖את בְּמַחֲנֵ֣ה הָעִבְרִ֑ים וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֚י אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א אֶל–הַֽמַּחֲנֶֽה: וַיִּֽרְאוּ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֣י אָמְר֔וּ בָּ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל–הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיֹּאמְרוּ֙ א֣וֹי לָ֔נוּ כִּ֣י לֹ֥א הָיְתָ֛ה כָּזֹ֖את אֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֹֽׁם: א֣וֹי לָ֔נוּ מִ֣י יַצִּילֵ֔נוּ מִיַּ֛ד הָאֱלֹהִ֥ים הָאַדִּירִ֖ים הָאֵ֑לֶּה אֵ֧לֶּה הֵ֣ם הָאֱלֹהִ֗ים הַמַּכִּ֧ים אֶת–מִצְרַ֛יִם בְּכָל–מַכָּ֖ה בַּמִּדְבָּֽר: הִֽתְחַזְּק֞וּ וִֽהְי֤וּ לַֽאֲנָשִׁים֙ פְּלִשְׁתִּ֔ים פֶּ֚ן תַּעַבְד֣וּ לָעִבְרִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר עָבְד֖וּ לָכֶ֑ם וִהְיִיתֶ֥ם לַאֲנָשִׁ֖ים וְנִלְחַמְתֶּֽם: וַיִּלָּחֲמ֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים וַיִּנָּ֤גֶף יִשְׂרָאֵל֙ וַיָּנֻ֙סוּ֙ אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֔יו וַתְּהִ֥י הַמַּכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּפֹּל֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף רַגְלִֽי: וַאֲר֥וֹן אֱלֹהִ֖ים נִלְקָ֑ח וּשְׁנֵ֤י בְנֵֽי–עֵלִי֙ מֵ֔תוּ חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָֽס: שמואל- פרשת ארון ברית יהוה.

בכתובה זאת הדגש על כך שלמרות שהיה מעל בישראל, ומשכך ניצחון לפלישתים. נצחון שלא עשה מהם כאלה שהיות ארון הברית ביד הפלישתים ייטיב עימם כפי שהטיב עם ישראל בימי יהושע, העובדה שבידם היה במטה להכות בישראל לא עשתה אותם נכונים להחזיק את ארון ברית ישראל במובן שהברית וטובותיה עברו לפלישתים (בארון הברית נמצאים לוחות הברית והברית הזאת היא לישראל ולא לעם אחר):

וּפְלִשְׁתִּים֙ לָֽקְח֔וּ אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וַיְבִאֻ֛הוּ מֵאֶ֥בֶן הָעֵ֖זֶר אַשְׁדּֽוֹדָה: וַיִּקְח֤וּ פְלִשְׁתִּים֙ אֶת–אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ בֵּ֣ית דָּג֑וֹן וַיַּצִּ֥יגוּ אֹת֖וֹ אֵ֥צֶל דָּגֽוֹן: וַיַּשְׁכִּ֤מוּ אַשְׁדּוֹדִים֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וְהִנֵּ֣ה דָג֗וֹן נֹפֵ֤ל לְפָנָיו֙ אַ֔רְצָה לִפְנֵ֖י אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה וַיִּקְחוּ֙ אֶת–דָּג֔וֹן וַיָּשִׁ֥בוּ אֹת֖וֹ לִמְקוֹמֽוֹ: וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּקֶר֮ מִֽמָּחֳרָת֒ וְהִנֵּ֣ה דָג֗וֹן נֹפֵ֤ל לְפָנָיו֙ אַ֔רְצָה לִפְנֵ֖י אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה וְרֹ֨אשׁ דָּג֜וֹן וּשְׁתֵּ֣י | כַּפּ֣וֹת יָדָ֗יו כְּרֻתוֹת֙ אֶל–הַמִּפְתָּ֔ן רַ֥ק דָּג֖וֹן נִשְׁאַ֥ר עָלָֽיו: עַל–כֵּ֡ן לֹֽא–יִדְרְכוּ֩ כֹהֲנֵ֨י דָג֜וֹן וְכָֽל–הַבָּאִ֧ים בֵּית–דָּג֛וֹן עַל–מִפְתַּ֥ן דָּג֖וֹן בְּאַשְׁדּ֑וֹד עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וַתִּכְבַּ֧ד יַד–יְהוָ֛ה אֶל–הָאַשְׁדּוֹדִ֖ים וַיְשִׁמֵּ֑ם וַיַּ֤ךְ אֹתָם֙ (בעפלים) בַּטְּחֹרִ֔ים אֶת–אַשְׁדּ֖וֹד וְאֶת–גְּבוּלֶֽיהָ: וַיִּרְא֥וּ אַנְשֵֽׁי–אַשְׁדּ֖וֹד כִּֽי–כֵ֑ן וְאָמְר֗וּ לֹֽא–יֵשֵׁ֞ב אֲר֨וֹן אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ עִמָּ֔נוּ כִּֽי–קָשְׁתָ֤ה יָדוֹ֙ עָלֵ֔ינוּ וְעַ֖ל דָּג֥וֹן אֱלֹהֵֽינוּ: וַיִּשְׁלְח֡וּ וַיַּאַסְפוּ֩ אֶת–כָּל–סַרְנֵ֨י פְלִשְׁתִּ֜ים אֲלֵיהֶ֗ם וַיֹּֽאמְרוּ֙ מַֽה–נַּעֲשֶׂ֗ה לַֽאֲרוֹן֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ גַּ֣ת יִסֹּ֔ב אֲר֖וֹן אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּסֵּ֕בּוּ אֶת–אֲר֖וֹן אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: שמואל- פרשת ארון ברית יהוה.

ולאחר שקיבלו הפלישתים מכות גדולות הם הבינו את העניין ובקשו להחזיר את הארון לישראל, הם הבינו שהם לא נכונים להחזיק בארון הברית של ישראל:

וַיְהִ֞י אַחֲרֵ֣י | הֵסַ֣בּוּ אֹת֗וֹ וַתְּהִ֨י יַד–יְהוָ֤ה | בָּעִיר֙ מְהוּמָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד וַיַּךְ֙ אֶת–אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר מִקָּטֹ֖ן וְעַד–גָּד֑וֹל וַיִּשָּׂתְר֥וּ לָהֶ֖ם (עפלים) טְחֹרִֽים: וַֽיְשַׁלְּח֛וּ אֶת–אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים עֶקְר֑וֹן וַיְהִ֗י כְּב֨וֹא אֲר֤וֹן הָאֱלֹהִים֙ עֶקְר֔וֹן וַיִּזְעֲק֨וּ הָֽעֶקְרֹנִ֜ים לֵאמֹ֗ר הֵסַ֤בּוּ אֵלַי֙ אֶת–אֲרוֹן֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לַהֲמִיתֵ֖נִי וְאֶת–עַמִּֽי: וַיִּשְׁלְח֨וּ וַיַּאַסְפ֜וּ אֶת–כָּל–סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וַיֹּֽאמְרוּ֙ שַׁלְּח֞וּ אֶת–אֲר֨וֹן אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְיָשֹׁ֣ב לִמְקֹמ֔וֹ וְלֹֽא–יָמִ֥ית אֹתִ֖י וְאֶת–עַמִּ֑י כִּֽי–הָיְתָ֤ה מְהֽוּמַת–מָ֙וֶת֙ בְּכָל–הָעִ֔יר כָּבְדָ֥ה מְאֹ֛ד יַ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים שָֽׁם: וְהָֽאֲנָשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא–מֵ֔תוּ הֻכּ֖וּ (בעפלים) בַּטְּחֹרִ֑ים וַתַּ֛עַל שַֽׁוְעַ֥ת הָעִ֖יר הַשָּׁמָֽיִם: שמואל- פרשת ארון ברית יהוה.

הפלישתים גם הבינו שהם חטאו לבורא עולם בעשותם זאת ובקשו לכפר על חטאם.

כמביני עניין הם לא בקשו להקריב לאלוהים שלהם.

הם בקשו להקריב לבורא עולם ובדקו עם ישראל איך לעשות זאת נכונה, מה צריך לעשות כדי שההקרבה הנכונה תעשה לבורא עולם.

וזאת היתה העיצה של ישראל לפלישתים:

וְעַתָּ֗ה קְח֨וּ וַעֲשׂ֜וּ עֲגָלָ֤ה חֲדָשָׁה֙ אֶחָ֔ת וּשְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא–עָלָ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עֹ֑ל וַאֲסַרְתֶּ֤ם אֶת–הַפָּרוֹת֙ בָּעֲגָלָ֔ה וַהֲשֵׁיבֹתֶ֧ם בְּנֵיהֶ֛ם מֵאַחֲרֵיהֶ֖ם הַבָּֽיְתָה: וּלְקַחְתֶּ֞ם אֶת–אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וּנְתַתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ אֶל–הָ֣עֲגָלָ֔ה וְאֵ֣ת | כְּלֵ֣י הַזָּהָ֗ב אֲשֶׁ֨ר הֲשֵׁבֹתֶ֥ם לוֹ֙ אָשָׁ֔ם תָּשִׂ֥ימוּ בָאַרְגַּ֖ז מִצִּדּ֑וֹ וְשִׁלַּחְתֶּ֥ם אֹת֖וֹ וְהָלָֽךְ: וּרְאִיתֶ֗ם אִם–דֶּ֨רֶךְ גְּבוּל֤וֹ יַֽעֲלֶה֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ ה֚וּא עָ֣שָׂה לָ֔נוּ אֶת–הָרָעָ֥ה הַגְּדוֹלָ֖ה הַזֹּ֑את וְאִם–לֹ֗א וְיָדַ֙עְנוּ֙ כִּ֣י לֹ֤א יָדוֹ֙ נָ֣גְעָה בָּ֔נוּ מִקְרֶ֥ה ה֖וּא הָ֥יָה לָֽנוּ: וַיַּעֲשׂ֤וּ הָאֲנָשִׁים֙ כֵּ֔ן וַיִּקְח֗וּ שְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת וַיַּאַסְר֖וּם בָּעֲגָלָ֑ה וְאֶת–בְּנֵיהֶ֖ם כָּל֥וּ בַבָּֽיִת: שמואל- פרשת ארון ברית יהוה.  

להקריב מהבקר את הפרה הזאת:

עֲגָלָ֤ה חֲדָשָׁה֙ אֶחָ֔ת וּשְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא–עָלָ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עֹ֑ל:

הפרה להקרבה היתה פרה שלא עלה עליה עול, שלא השתמשו בה לנשיאת עול/חטא/דין בעבר.

פרה שנשאה עול לא תהיה לרצון.

וַאֲסַרְתֶּ֤ם אֶת–הַפָּרוֹת֙ בָּעֲגָלָ֔ה וַהֲשֵׁיבֹתֶ֧ם בְּנֵיהֶ֛ם מֵאַחֲרֵיהֶ֖ם הַבָּֽיְתָה:

כמבואר פה, מה יהיה לרצון ומה לא יהיה לרצון:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:  זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו:  וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים: וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף: וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה: וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב: וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא: וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם: במדבר.

פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:

פָרָה אֲדֻמָּה:

פרה ולא אדם, מן הבקר:

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז:

את אלה נתן בורא עולם לנו לכפר על נפשותינו.

רק באלה תתקיים כפרה, תתקיים תשועת בורא עולם:

וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:

את אלה נתן בורא עולם לנו לכפר על נפשותינו– שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז– וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן– ברור שאם תקריב אדם לא תזכה בתשועת הבורא.

אֵין בָּהּ מוּם

וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ: עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָֹה וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָֹה: וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה: וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָֹה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם: ויקרא.

וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ:

ומה המום שלא יתקבל להקרבה,

המומים הם מומי גוף, גם חרוץ, החרוץ לא חרוץ בעבודה מבחינת העבודה משחררת מהקרבה, כמו חריץ כמו שריטה עמוקה כמו חריץ בעצם,

עַוֶּרֶת

שָׁבוּר

חָרוּץ

יַבֶּלֶת

גָרָב

יַלֶּפֶת

וּמָעוּךְ

וְכָתוּת

וְנָתוּק

וְכָרוּת

גם בזה לא יהיה לרצון, גם הכהן המקריב אסור שיהיה בו מום:

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהוָֹה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב–  לא יגש להקריב אך עדיין זכאי לזאת– לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל- פרשת צו שמיני.

הפלישתים בהחזירם את ארון הברית הכירו בחטא שלהם וגם הביאו עמם עולות ומנחות כדי לכפר על החטא שהם חטאו לבורא עולם ובדרך שבורא עולם קבע שצריך לכפר על חטא ולא כפי שקבעו אלהיהם, כפי שבני ישראל הורו להם לעשות:

וַיָּשִׂ֛מוּ אֶת–אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה אֶל–הָעֲגָלָ֑ה וְאֵ֣ת הָאַרְגַּ֗ז וְאֵת֙ עַכְבְּרֵ֣י הַזָּהָ֔ב וְאֵ֖ת צַלְמֵ֥י טְחֹרֵיהֶֽם: וַיִשַּׁ֨רְנָה הַפָּר֜וֹת בַּדֶּ֗רֶךְ עַל–דֶּ֙רֶךְ֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ בִּמְסִלָּ֣ה אַחַ֗ת הָלְכ֤וּ הָלֹךְ֙ וְגָע֔וֹ וְלֹא–סָ֖רוּ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול וְסַרְנֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ הֹלְכִ֣ים אַחֲרֵיהֶ֔ם עַד–גְּב֖וּל בֵּ֥ית שָֽׁמֶשׁ: וּבֵ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ קֹצְרִ֥ים קְצִיר–חִטִּ֖ים בָּעֵ֑מֶק וַיִּשְׂא֣וּ אֶת–עֵינֵיהֶ֗ם וַיִּרְאוּ֙ אֶת–הָ֣אָר֔וֹן וַֽיִּשְׂמְח֖וּ לִרְאֽוֹת: וְהָעֲגָלָ֡ה בָּ֠אָה אֶל–שְׂדֵ֨ה יְהוֹשֻׁ֤עַ בֵּֽית–הַשִּׁמְשִׁי֙ וַתַּעֲמֹ֣ד שָׁ֔ם וְשָׁ֖ם אֶ֣בֶן גְּדוֹלָ֑ה וַֽיְבַקְּעוּ֙ אֶת–עֲצֵ֣י הָעֲגָלָ֔ה וְאֶת–הַ֨פָּר֔וֹת הֶעֱל֥וּ עֹלָ֖ה לַיהוָֽה: וְהַלְוִיִּ֞ם הוֹרִ֣ידוּ | אֶת–אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וְאֶת–הָאַרְגַּ֤ז אֲשֶׁר–אִתּוֹ֙ אֲשֶׁר–בּ֣וֹ כְלֵֽי–זָהָ֔ב וַיָּשִׂ֖מוּ אֶל–הָאֶ֣בֶן הַגְּדוֹלָ֑ה וְאַנְשֵׁ֣י בֵֽית–שֶׁ֗מֶשׁ הֶעֱל֨וּ עֹל֜וֹת וַֽיִּזְבְּח֧וּ זְבָחִ֛ים בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לַֽיהוָֽה: וַחֲמִשָּׁ֥ה סַרְנֵֽי–פְלִשְׁתִּ֖ים רָא֑וּ וַיָּשֻׁ֥בוּ עֶקְר֖וֹן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: וְאֵ֙לֶּה֙ טְחֹרֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁ֨ר הֵשִׁ֧יבוּ פְלִשְׁתִּ֛ים אָשָׁ֖ם לַֽיהוָ֑ה לְאַשְׁדּ֨וֹד אֶחָ֔ד לְעַזָּ֤ה אֶחָד֙ לְאַשְׁקְל֣וֹן אֶחָ֔ד לְגַ֥ת אֶחָ֖ד לְעֶקְר֥וֹן אֶחָֽד:וְעַכְבְּרֵ֣י הַזָּהָ֗ב מִסְפַּ֞ר כָּל–עָרֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ לַחֲמֵ֣שֶׁת הַסְּרָנִ֔ים מֵעִ֣יר מִבְצָ֔ר וְעַ֖ד כֹּ֣פֶר הַפְּרָזִ֑י וְעַ֣ד | אָבֵ֣ל הַגְּדוֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִנִּ֤יחוּ עָלֶ֙יהָ֙ אֵ֚ת אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בִּשְׂדֵ֥ה יְהוֹשֻׁ֖עַ בֵּֽית–הַשִּׁמְשִֽׁי: וַיַּ֞ךְ בְּאַנְשֵׁ֣י בֵֽית–שֶׁ֗מֶשׁ כִּ֤י רָאוּ֙ בַּאֲר֣וֹן יְהוָ֔ה וַיַּ֤ךְ בָּעָם֙ שִׁבְעִ֣ים אִ֔ישׁ חֲמִשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף אִ֑ישׁ וַיִּֽתְאַבְּל֣וּ הָעָ֔ם כִּֽי–הִכָּ֧ה יְהוָ֛ה בָּעָ֖ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה וַיֹּֽאמְרוּ֙ אַנְשֵׁ֣י בֵֽית–שֶׁ֔מֶשׁ מִ֚י יוּכַ֣ל לַעֲמֹ֔ד לִפְנֵ֨י יְהוָ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים הַקָּד֖וֹשׁ הַזֶּ֑ה וְאֶל–מִ֖י יַעֲלֶ֥ה מֵעָלֵֽינוּ: וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל–יוֹשְׁבֵ֥י קִרְיַת–יְעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הֵשִׁ֤בוּ פְלִשְׁתִּים֙ אֶת–אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה רְד֕וּ הַעֲל֥וּ אֹת֖וֹ אֲלֵיכֶֽם: וַיָּבֹ֜אוּ אַנְשֵׁ֣י | קִרְיַ֣ת יְעָרִ֗ים וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶת–אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה וַיָּבִ֣אוּ אֹת֔וֹ אֶל–בֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב בַּגִּבְעָ֑ה וְאֶת–אֶלְעָזָ֤ר בְּנוֹ֙ קִדְּשׁ֔וּ לִשְׁמֹ֖ר אֶת–אֲר֥וֹן יְהוָֽה: וַיְהִ֗י מִיּ֞וֹם שֶׁ֤בֶת הָֽאָרוֹן֙ בְּקִרְיַ֣ת יְעָרִ֔ים וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַיִּֽהְי֖וּ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיִּנָּה֛וּ כָּל–בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה: אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית יְהוָ֔ה.

וַיְהִ֗י מִיּ֞וֹם שֶׁ֤בֶת הָֽאָרוֹן֙ בְּקִרְיַ֣ת יְעָרִ֔ים וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַיִּֽהְי֖וּ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיִּנָּה֛וּ כָּל–בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה:

ובאו שנים טובות ונכונות לישראל:

למחשבה ראשונה:

ידוע לישראל שההבטחה לבני ישראל היא הבטחת עולם:

מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו: אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ: לֹא יַשִּׁא אוֹיֵב בּוֹ וּבֶן עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ: וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף: וֶאֶמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ: וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ: הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי: אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ: לְעוֹלָם (אשמור) אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ: וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם: אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן: אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ: וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם: וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי:  לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה: אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב: זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי: תהלים.

לְעוֹלָם (אשמור) אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ: וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם:

הבטחת עולם הבטחת עולם, אם לא יכבדו הברית אז מכות:

אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן: אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ: וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם:

ולמרות זאת:

וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי:  לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה:

יש פה אזהרה ברורה שאסור להיות שאננים, צריך לשמור על הברית. וזה ברור לכולנו, גם אתה תיקח למשפט ודין אדם שעשית עימו ברית והוא הפר את הברית או חלק ממנה..

דוד המלך, משיח צדקינו, אמר הכי קל וגם שלא תשכחו מה קרה כש...:

למחשבה שנית:

אלהי הפלישתים אינם אלהי ישראל ולמרות שהם מכירים בגדולתו ובכוחו של אלהי ישראל שהכה את מצרים מכה גדולה והכה את אלהיהם שלה מכות גדולות, הם עדין נשארים עם אלוהיהם.

וַיִּֽרְאוּ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֣י אָמְר֔וּ בָּ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל–הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיֹּאמְרוּ֙ א֣וֹי לָ֔נוּ כִּ֣י לֹ֥א הָיְתָ֛ה כָּזֹ֖את אֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֹֽׁם: א֣וֹי לָ֔נוּ מִ֣י יַצִּילֵ֔נוּ מִיַּ֛ד הָאֱלֹהִ֥ים הָאַדִּירִ֖ים הָאֵ֑לֶּה אֵ֧לֶּה הֵ֣ם הָאֱלֹהִ֗ים הַמַּכִּ֧ים אֶת–מִצְרַ֛יִם בְּכָל–מַכָּ֖ה בַּמִּדְבָּֽר:

צריך לחשוב על הדבר בהקשר של פרעה שידע את יוסף פרעה שלא היה עם יוסף:

וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה, כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב; וַתְּהִי הָאָרֶץ, לְפַרְעֹה. וְאֶת-הָעָם--הֶעֱבִיר אֹתוֹ, לֶעָרִים:  מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם, וְעַד-קָצֵהוּ.  רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים, לֹא קָנָה:  כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה, וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה--עַל-כֵּן, לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם: בראשית.

לפרעה הזה היו כהנים שאלה אישי פרעה שאיתם לא התעסק יוסף כמו כהני לוי, כהנים אלה כמו הלוי והכהן לוי היו נבדלים מהמצרים.

הפרעה הזה במעמדו הזה, קיבל את יוסף ואחיו עזר להם מתוך מקום שפרעה הזה האמין בבורא עולם ומאוד נהנה להתברך מיוסף כמבקש את ברכת בורא עולם והונח לו ולכהניו להיות את ההיות הזאת במצרים תוך שכל מצרים התברכה בעת ההיא מבורא עולם והיות ישראל בארצם גם הם נבדלים מהמצרים והונח לישראל לעבוד את הבורא ולחיות כדרכם בארץ גושן. 

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו:  הֲנִמְצָא כָזֶה--אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ.  אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי, וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף:  רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ.  וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ, בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ; וְנָתוֹן אֹתוֹ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אֲנִי פַרְעֹה; וּבִלְעָדֶיךָ, לֹא-יָרִים אִישׁ אֶת-יָדוֹ וְאֶת-רַגְלוֹ--בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם: בראשית.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו:  הֲנִמְצָא כָזֶה--אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ.

עבדי פרעה המצרים נשארו נאמנים לפרעה הבא אחריו גם כשפרעה הזה לא ידע את אלהים כפרעה שידע את יוסף, גם שהוא הוביל אותם להפסד המוחלט בים סוף לאחר מכת בכורות הם הלכו עם זה עד הסוף. גם הגרמנים הלכו עם היטלר עד ההכניעה, והגרמנים של אחרי היטלר עשו גם שלום עם ישראל. הדבר מלמד את כולנו על השפעת המנהיג וגם על אחריות המנהיג על טיב חיי העם.

לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ:  בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו: הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי: הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים: הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי: עֹשֵׂה צְדָקוֹת יְהוָה וּמִשְׁפָּטִים לְכָל עֲשׁוּקִים: יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו: רַחוּם וְחַנּוּן יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד: לֹא לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר: לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ וְלֹא כַעֲוֹנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ: כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו: כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ: כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְהוָה עַל יְרֵאָיו: כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ: כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ: וְחֶסֶד יְהוָה מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים: לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לַעֲשׂוֹתָם: יְהוָה בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה: בָּרְכוּ יְהוָה מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ:  בָּרְכוּ יְהוָה כָּל צְבָאָיו מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ: בָּרְכוּ יְהוָה כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה: תהלים.

לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ: 

להבנה:

יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו:

בתורה שניתנה לנו לא מסופר רק את סיפור ישראל ולא מדובר רק על חוקות ישראל מדובר על הבריאה, על מעשה הבריאה.

בדבר משה לפרעה הוא אמר לו ככה– וַֽאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה- בדבר בורא עולם למשה, בורא עולם לו ככה: וּשְׁמִ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם– בפרשה זאת בורא עולם מלמד את עם ישראל לעבוד אותו.

יש תוכנית בערוץ כאן שמפגישים שניים לשיח אודות פרשת השבוע, ביום שישי האחרון ישבו לשיחה שניים.

האחד ברסלב חוזר בתשובה. השני בני עקיבא מולד בית ששינה אורחות, לא נראה לי שהוא בשאלה, חילוני.

ומה זה חילוני, חילוני זה לא רע, למישה כל עם ישראל מלבד הלוי הוא חילוני במשמעות שישה ימים בשבוע עובד שלא בקודש ובשבת לא עובד. נח. בימינו אנו, רוב העם גם מקיים מצוות מקרא קודש בשבת ולא עובד בשבת. עבודה לפיקוח נפש לא נחשבת חילול.

הכהן והלוי הם כל השבוע בקודש ומשכך הם לא בחול ומשכך הם לא חילונים. מבחינתי אין בעיה עם הבחור שלומד תורה ונראה שלא עובד בשבת. ואם עובד בשבת, זה כבר סרט אחר.  אך זה לא העניין.

הם דיברו כל מיני דברים ולי כצופה היו את מחשבותי בעת הצפיה לנוכח הדברים הנידונים.

להלן יומן צפיה:

לגבי נחש הנחושת וסמל הרפואה.

צריך לחשוב על הדבר מבחינת הנחש שהארס שלו משמש לרפואה.

משמע אדם שהוקש על ידי נחש, נרפא באמצעות הארס של הנחש, שהארס המרעיל הוא גם הנוגדן.

ואת זאת בורא עולם ידע, יען כי בורא עולם ברא את הנחש.

אז מה היה פה,

עם ישראל חטא ובורא עולם הקים עליו נחשים שנשכו אותו ומשה הלך לבורא עולם וביקש מרפא לעם והתרופה הייתה נחש נחושת על נס שכל נשוך היה מביט אל הנחש והנשוך היה מסתכל מעלה על הנחש והיה נרפא.

וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃ וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֨נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֨חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃ וַיְשַׁלַּ֨ח יְהוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּֽאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵֽעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם׃  וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי׃  וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי׃  במדבר.

לביאור מאיוב:

כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ (וידו) וְיָדָיו תִּרְפֶּינָה: איוב.

הוא יכאיב ויחבש, הוא בורא עולם, בורא עולם שלח את הנחש, בורא עולם גם שלח עם משה את התרופה.

לאדם אין זכות להכאיב ולרפא את הכאב, אסור שאדם יקח מקום כזה המדמה עצמו לבורא עולם.

וככה בשביל הכיף...

לגבי הנדנדה בשיר של ביאליק.

היה מישהו  השבוע בטלויזיא שייחס משמעות רוחנית לנדנדה בשירו של ביאליק, שבחיים פעם "אני ואתה"  למטה ופעם "אי ואתה" למעלה"   והרחיב למשמעויות של שמיים כסולם יעקב ועוד כהנא וכהנא..

אישית אני מאמינה שהשמיים שמיים לבורא עולם והארץ נתן לבני אדם.

יש למעלה ויש למעלה, כמו שיש למטה ויש למטה.

אמשיל זאת במשל הטרפז שהוא למעשה מעויין שקיצצו את הקצה השפיץ העליון וקיצצו לו את השפיץ התחתון. שגבולות הטרפז הן גבול האדם  ומשכך אדם לא יכול להגיע לשמיים אך גם לא לשאול.

הפינימיות של מגן דוד, הוא טרפז. שמסביבו  המגן עליו על משל אם אסק שמיים שם אתה, אם אציע שאול- הנך.

ומה קשור לנדנדה כפי שמציע המראיין שגם רואיין,

בנדנדה של ביאליק העולה למעלה עולה שכל כובד משקלו נושא זה שלמטה, שבזי אמר ככה-

עול מלכות רשעה פרוק מצווארי, שדי ענני נא ונפשי חלצה.

בנקודת המבט של הבחור מהטלויזיא המשווה רוחניות ללמטה ולמעלה בשיר נד נד של ביאליק, הלמטה הוא במקומות השפל, והוא שם מתוקף היותו נושא את כובד חטאת של העולה ממנו. וזה חטא גדול מאוד.

בסך הכל נראה פה שהאדם הזה עף על שיר ילדים תמים, למקומות של עצמו, של הבנותיו והשגיו שלו.

אלטלנה- נדנדה באיטלקית, עוד מימי המלכות הרביעית שעליה הלין בשירו הרב שלום שבזי.

סולם יעקב שראשו בשמיים, הוא סולם שמלאכים עלו וירדו בו, ולא בני אדם:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: בראשית.

למחשבה ראשונה,

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

אם עסקינן בסולם משמיים לארץ, המשל הזה:

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:  וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: בראשית.

אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ:

ואם מלאכים עולים ויורדים בסולם, אז גם המשל הזה:

כִּי אַתָּה יְהוָה מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: תהלים.

בורא עולם אמר ליעקב שהוא ירד עימו ויעלה עימו, יעקב מת לפני שבורא עולם שחרר את זרעו ממצרים וזה נאמר לזרעו כשיצא ממצרים:

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: שמות

וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב: משלי- שלושים.

וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם:

וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: בראשית.

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַֽאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹֽׁתֵיכֶם כִּֽי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּֽר: ויקרא.

נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם:

כשיורים בררנ"ט, אז עושים זאת עם גליל ארוך ולא קצר, בגליל קצר יש סכנה של הנתקות מכסה הגוף ומשם לפציעה וכך קרה לי. נפצעתי באף בין עיני. מפקדת האחזות הנח"ל הגישה לי את הנשק טעון לפני הירי.

הוּא רֵאשִׁית דַּרְכֵי אֵל הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ חַרְבּוֹ: כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם: תַּחַת צֶאֱלִים יִשְׁכָּב בְּסֵתֶר קָנֶה וּבִצָּה: יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִלֲלוֹ יְסֻבּוּהוּ עַרְבֵי נָחַל: הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר לֹא יַחְפּוֹז יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ: בְּעֵינָיו יִקָּחֶנּוּ בְּמוֹקְשִׁים יִנְקָב אָף: תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ: הֲתָשִׂים אַגְמוֹן בְּאַפּוֹ וּבְחוֹחַ תִּקּוֹב לֶחֱיוֹ: הֲיַרְבֶּה אֵלֶיךָ תַּחֲנוּנִים אִם יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת: הֲיִכְרֹת בְּרִית עִמָּךְ תִּקָּחֶנּוּ לְעֶבֶד עוֹלָם: הַתְשַׂחֶק בּוֹ כַּצִּפּוֹר וְתִקְשְׁרֶנּוּ לְנַעֲרוֹתֶיךָ: יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים: הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ: שִׂים עָלָיו כַּפֶּךָ זְכֹר מִלְחָמָה אַל תּוֹסַף: איוב.

וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב:

עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ: משלי עשרים.

עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר:

(ערב לחיך)

על המשל הזה:

מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ: מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם: וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ: משלי תשע.

(במקרה הזה מדובר על בעולת בעל שמפתה אישים שאינם בעלה, הדבר נחשב במשל למיים גנובים).

במקום הזה:

מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ:

הנענה לקריאה הזאת:

מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם:

נענה לזאת:

רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ:

ולכן:

וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ:

למחשבה:

מה קורה אם תורמים מזונות לחיילים, עניים וכו' מכסף שמקורו בחטא.

וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ:

והחייל לא ידע ואכל.

וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ: וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר: הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים: אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים: הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן: מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם: שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן: אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל: צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים: אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה: שמואל.

שמירה על טוהר הנשק.

וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַֽחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה׃ וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם׃ 

וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹֽכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יֽוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶֽאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּֽי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃ פרשת מקץ.

בארוחת יוסף עם אחיו היו שני שולחנות:

שולחן יוסף:

וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ:

ואחיו ישבו לפניו במשמעות שיוסף ישב בראש השולחן והם לפניו לפי סדר שנות חייהם:

וַיֵּֽשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִֽרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ׃ וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֮ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ:

יוסף שהיה מושל מצרים לא ישב באותו שולחן עם המצרים יען כי:

כִּי֩ לֹ֨א יֽוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶֽאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּֽי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃ 

במקום הזה במצרים יוסף העברי למרות שהיה מושל מצרים, האיש שעל פיו ישק דבר וזאת בפקודת מלך מצרים האדם החזק ביותר בעולם מבחינה כלכלית בעת ההיא, ויוסף שרק כיסא פרעה גדל ממנו, לא ישב עם המצרים כי יוסף כעברי היה תועבה להם.

שולחן המצרים:

לַמִּצְרִ֞ים הָאֹֽכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם:

אותו הדבר עם אחיו ואביו שירדו מצרימה ושוכנו בגושן כי מלאכתם היתה רעיית צאן והדבר נחשב כדרך כלכלית זרה למצרים ולא כאורחות מצרים ומשכך במקום הזה, ישראל ובניו היו תועבה למצריים, לא כל תועבה היא תועבת יחסי אישות בדיוק כמו שלא כל תשוקה היא תשוקה מינית:

וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ וְאֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶֽעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֔יו אַחַ֧י וּבֵית־אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי׃ וְהָֽאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ׃ וְהָיָ֕ה כִּֽי־יִקְרָ֥א לָכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה וְאָמַ֖ר מַה־מַּֽעֲשֵׂיכֶֽם׃ וַֽאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֨יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד־עַ֔תָּה גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּֽעֲב֗וּר תֵּֽשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן׃ פרשת ויסע ישראל.

כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן׃

מלאכתם היתה תועבה למצרים, ממקרה זה בו  אמרו ישראל ובניו לפרעה שהם אנשי מקנה מנעוריהם נלמד שישראל ובניו שבאו למצרים באו עם מקנה.

היה להם מקנה שמהמקנה הזה הם התפרנסו, הבעיה היתה שלא היה להם ולצאן מזון.

ושוב, היה להם מקנה, מקנה שהוא כמו כל עסק, ועסק מניב, והניב גם במצרים שממקנה זה הם התפרנסו ולא בחינם, ולא כעבדים במקנה פרעה.

וַֽאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֨יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ:

זאת ביאת ישראל למצרים, לא כעבדים בעולים במקנה פרעה.

יש עבדים ויש עבדים. ישראל במצרים עבדו במקנה שלהם ולא במקנה פרעה.

שלא כמו העם המצרי שמכר את המקנה שלו לפרעה, עם ישראל בא עם מקנה משלו, ועבד את המקנה שלו בארץ גושן שנתן להם פרעה.

עם ישראל כגר במצרים בא עם מקנה משלו, הוא לא השתלט על מקנה מצרים ולא העביד את המצרים כעבדים לו בארץ שלהם.

ברור שבארץ הזאת, בארץ ישראל שהוריש בורא עולם לישראל החוקה היא אחרת ביחס לישראל בארץ ישראל המצרים הם תועבה לישראל:

מתוקף זאת:

כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:  לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:  וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה:  וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה:  וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ: ויקרא.

ומתוקף זאת:

כֹּל פָּעַל יְהוָה לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה: משלי- שישה עשר.

כֹּל פָּעַל יְהוָה לַמַּעֲנֵהוּ:

לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי: אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי: לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה: ישעיהו.

יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה:

וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה:

מי שהיה רע אליך או לא בשלום עמך היה כזה בדברו ומשכך גם זאת בדברו על משל פרעה שגודל לזאת.

ומשכך:

בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵיְהוָה כָּל מִשְׁפָּטוֹ: משלי- שישה עשר.

וּמֵיְהוָה כָּל מִשְׁפָּטוֹ:

מענין לענין באותו ענין:

לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַיהוָה יָכִין צַעֲדוֹ: משלי שישה עשר.

מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ: משלי שישה עשר.

מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע:

כתוב בתורה - בפיך ובלבבך לעשותו, במחשבות הלב כמחשב דרך:

לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ:

כמו שאתה סולל מסילת רכבת או דרך ואתה מחשב אותה ככה שלא יהיו בדרך הזאת מכשולים או סכנות שאתה סולל דרך בטוחה:

שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ:

ואם יש סכנה אז אתה סולל את השביל כשהוא עוקף את הסכנה:

מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע:

בגלל שאתה עוקף את הרע המסילה ישרה. אפילו שיש בה מלא מעקפים ופיתולים היא נחשבת ישרה.

בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן: משלי מזמור ארבעה עשר.

בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ

ואם אין למלך עם:

וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן:

כדי להבין את הדבר זה כמו בעל מפעל שאין לו עובדי יצור. אין מי ייצר, אין סחורה למכור. בלי עובדים המלך רץ פול גז בניוטראל כמו שאומרים. זה כמו מפקד צבא בלי חיילים.

יִרְאַת יְהוָה מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת: משלי ארבעה עשר.

על יראת יהוה נכתב כך:

הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת וּמָטִים לַהֶרֶג אִם תַּחְשׂוֹךְ: כִּי תֹאמַר הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה הֲלֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ: משלי- עשרים וארבע.

הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת וּמָטִים לַהֶרֶג:

לפעמים אדם ישפט על מה שלא עשה:

אִם תַּחְשׂוֹךְ: כִּי תֹאמַר הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה:

במקרה הזה חוסר הפעולה נחשב לפועל:

הֲלֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ:

כמבואר:

יְהוָה יָדִין עַמִּים שָׁפְטֵנִי יְהוָה כְּצִדְקִי וּכְתֻמִּי עָלָי: יִגְמָר נָא רַע רְשָׁעִים וּתְכוֹנֵן צַדִּיק וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת אֱלֹהִים צַדִּיק: תהלים.

תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי (תרצנה) תִּצֹּרְנָה: כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה: אַף הִיא כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף:  

אשה נוכריה, ולא בת עמך.

וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה:

בוגדים תוסיף, בוגדים בזה:

תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי (תרצנה) תִּצֹּרְנָה:

למשל:

וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי: כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה: עזרא.

כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה: אַף הִיא כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף: משלי שלושה ועשרים.

יש זונה ויש זונה:

יש אשה כזאת כשבעלה הולך היא אורבת כציידת  וכשהיא תופסת אדם זאת נפילה לשוחה/בור עמוק מאוד ולבאר צרה מאוד:

שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה:

ללכת הזאת זה מעשה בגידה:

וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף:

כאישה הזאת, בעולת בעל שמשכב עימה הוא בגידה בבורא עולם:

אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא: לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה: כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי: וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב: עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד: בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה: וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב: הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ: פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב: וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ: זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי: עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךָּ: מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם: נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן: לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים: כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק: משלי שבע.

לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה:

והיא מציעה לך את זה:

לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים:

כשהאיש שלה לא בבית:

כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק:

ומשכך זאת כמשל הזה:

שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת זְעוּם יְהוָה (יפול) יִפָּל שָׁם: משלי עשרים ושלוש.

יען כי משכב עם אישה כזאת, כמו אשתו של פוטיפר שרצתה שיוסף ישכב עמה,  מעשה כזה זה חטא לבורא עולם כנלמד מפרשת אבימלך שהיה חוטא לבורא עולם אם היה שוכב עם שרי אשת אברהם:

וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר:  וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה:  וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל: וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג:  הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ:  וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: בראשית.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ:

את אותו סיפור היה עם פרעה, ובמקרה הזה בורא עולם לא הזהיר אותו למרות שגם פרעה חשב ששרי היא אחות אברהם, פרעה היה נוהג להרוג את הבעלים שהוא היה שוכב עם נשותיהם:

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּֽי יָפָה הִוא מְאֹֽד: וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַֽלֲלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָֽאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹֽה: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּֽעֲבוּרָהּ וַֽיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַֽחֲמֹרִים וַֽעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַֽאֲתֹנֹת וּגְמַלִּֽים:  וַיְנַגַּע יְהֹוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָֽם: וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹֽא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִֽוא:  לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָֽאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵֽךְ: בראשית.

כמבואר גם במשלי:

הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ: משלי- מזמור שנים.

בדרך הזאת:

וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה: משלי- מזמור שנים.

בסופו של יום נמצא  פתרון לאלה שהלכו עם הנוכריות ובכך שעחו ברית אלהיהם: העת עזרא:

וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה: וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי (עולם) עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת: וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה: קוּם כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ חֲזַק וַעֲשֵׂה: עזרא.

אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ:

וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת:

בזה המעשה יש תקווה:

וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ:

ולאחר זאת התשובה:

וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה:

לביאור:

פילגש זה לא חטא- פילגש היא לא בעולה.

בעולת הבעל מועלת ובוגדת כשהיא שוכבת עם איש שאינו בעלה.

שעם גירושה של האשה הזאת שהפרה ברית, למעשה מסיר מבעלה את נשיאת עוונה מעליו:

וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ:

והיא יוצאת מבית בעלה כנושאת עוון:

בעולת בעל ששכבה עם איש שאינו בעלה שהוא כדעת פרי אסור לה: ומשכך בגירושה היא מגורשת לשאת עוון ואינה מותרת לכל אדם — פרשת בראשית.

ומשכך:

כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ וְאֶל רְפָאִים מַעְגְּלֹתֶיהָ: משלי- מזמור שנים.

להבנה מה זה רפאים:

פרשת ירושת הארץ– כִּ֣י רַק-ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֘ מִיֶּ֣תֶר הָֽרְפָאִים֒– אלה שנשארו לא מתו ובכל זאת נחשבו לרפאים, המילה רפאים המוכרת לנו היום היא בהקשר של מה שאומרים רוח רפאים שרוח של מת באה. הכיוונים שאני חושבת עליהם למה המשמעות למילה רפאים היא מפה– אַף אֵין יֶשׁ רוּחַ בְּפִיהֶם– אנשים ריקים מרוח, אנשים ריקים מנשמה: רְפָאִ֛ים יֵחָֽשְׁב֥וּ.

ולכן:

כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים: משלי- מזמור שנים.

כי האשה הזאת טמאה לנפש ומשכך טמאה למחנה ובמקומה זה הבא אליה נטמא

לימודים מספר משלי- פרק שנים– אם: בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ: אז: לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה: יען: כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ:  כשאתה מקשיב לזאת: לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ כמכוון עצמך לזאת: תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה: כמבקש לא להיות פתי, ומשכך אתה קורא לזאת: לַבִּינָה תִקְרָא וקולך מדבר בזאת: לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ: 

טומאת שכבת זרע- פרשת קדשים.

וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה- הדגשה– שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל– השימוש במילה שכבה לשכבת טל , מחזקת את ההסבר ששכבת זרע, לא קשור למשכב.- הדגשי שפה – פרשת מופת.

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה: משלי- עשרים ושניים.

חֲנֹךְ לַנַּעַר

אומרים שבזמן שמעצב אדם הוא זמן נערותו, ילדות, עד בגרותו, בעת הזאת הדברים הנלמדים כמו נחקקים בו ולכן:

גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה:

אך יש פה הסתייגות:

עַל פִּי דַרְכּוֹ

הבאור בהמשך המזמור:

אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ: משלי- עשרים ושניים.

יש התכנות שהנער ילמד במוסדות שמלמדים שלא כדרך המיועדת לנער שנמשלת לדרך איוולת שמטה אותו מדרכו (של בורא עולם וכפי שיועד לנער על פי דבר בורא עולם), יש התכנות שיפגוש בהמשך דרכו אנשים טובים שיחזירו אותו לדרך הנכונה לו. יש התכנות שלא.

ויסוצקי כתב- בין כל הדרכים הלא סלולות- אחת, לי.

תחשבו על ילד יהודי באם היה מגודל בקרב משפחה נאונאצית ונשלח לתנועת הנוער הנאו נאצית. מה יהיה עליו שיגדל. על המשל הזה: חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל־פִּי דַרְכּוֹ–  גַּם כִּי־יַזְקִין, לֹא־יָסוּר מִמֶּנָּה: משלי.

במזמור הזה יש שלושה שחקנים- שתי נשים ופתי. שתי דרכים ופתי.

הפתי יכולים להיות גם אני וגם אתה וגם אתם שחושבים מאיזו דרך ללמוד, מאיזו דרך לקנות בינה, לעתים גם היכן ילדכם ירכשו בינה כשיש שתי דרכים מוצעות.

בטבלה הבאה הבדלה בין שתי הדרכים הנמשלות לשתי נשים:

למחשבה:

אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה: וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת:  לִקְרֹא לְעֹבְרֵי דָרֶךְ הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם: מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ:  מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם:  וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ: משלי- תשע.

וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת: לִקְרֹא לְעֹבְרֵי דָרֶךְ

תחשבו על אשה כזאת שביתה הוא על הדרך והיא קוראת לעוברי דרך, עוברי דרך כאלה שרוצים ללכת בדרך ישרה שהם כמו חוזרים בתשובה:

הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם,

ושהם כאלה בתחילת הדרך... וזאת על הדרך קוראת לאלה:

מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב,

והיא מהנשים האלה:

אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה:

והיא אומרת לו ככה:

מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם:

והוא פתי...

וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ:

למחשבה:

לרוב אנשים צעירים הם פתי וחסרי לב מהסוג הזה שגם אפשר לעצב אותם לאורחות אסורים תוך שהם בנויים על מערכת מושגים כאלה שהם כפתי לא יודעים שהם חוטאים בדבר:

לימודי הכנה למצוות- לימודי תהלים- (הכתובה נכתבה לפני שאוחנה נהיה שופט בחידון תנ"ך)- נכתב 13.1.2023 לפי הספורות הנוצריות:

חָקְרֵנִי אֵל, וְדַע לְבָבִי;    בְּחָנֵנִי, וְדַע שַׂרְעַפָּי.וּרְאֵה, אִם-דֶּרֶךְ-עֹצֶב בִּי;    וּנְחֵנִי, בְּדֶרֶךְ עוֹלָם: תהלים.

ולכן אני אומרת לרב מבית הכנסת ממול שבעת ההכנה של הבנים לבר המצווה, ולפני שהנער נושא בעול חטאיו ולפני שאביו אומר לו ברוך שפטרני ולפני שאתה מלמד אותו לשיר את ההפטרה בטעמים, תלמד אותו את פרקים יח ו-כ' מספר ויקרא ותוודא שהוא מבין שאם.. אז תכרת נפשו מישראל ולאחר מכן תלמד אותו את ההפטרה וישולח למצוות ומעשים טובים שהוא יודע בפני מי הוא עומד, גם למשפט ודין.ומהעיניים האלה יראה את אוחנה וסקעאת כאדם שנפשו נכרתה מישראל ומשכך לא יבקש להיות כמוהו ולא יכבד אותו ומשכך יהיה קשה מאוד לעצב את דעתו ומיניותו של חתן בר המצווה הזה.חשוב מאוד שחתן המצווה יעשה את מצוותיו במקום שבחר בורא עולם שיעשה מה שיעשה וכל שיעשה יעשה שמה.

גם שאתה עושה מזבח , אתה צריך לעשות במקום שבחר בורא עולם שתעשה.

אזהרת נסיעה לאומן.

אני מציעה לרב לדלות מהתורה את המצוות של דיני נפשות, כל המצוות של עשה ואל תעשה שהדין אם לא עשה ואם עשה הוא כריתות נפש ולרכז אותם לספרון לתוכנית לימוד להכנה לבר מצווה ורק אם אם בן המצווה יצליח במבחן יעשה טקס בר מצווה בו אביו פוטר עצמו מעולו של בנו.

שאם יחטא הילד, אם יפול שלא יפול לכריתות נפש.

וַיֹּ֖אמֶר נִסְעָ֣ה וְנֵלֵ֑כָה וְאֵֽלְכָ֖ה לְנֶגְדֶּֽךָ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֲדֹנִ֤י יֹדֵ֨עַ֙ כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃ יַֽעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַֽאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה׃  וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו אַצִּֽיגָה־נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וַיֹּ֨אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה׃ וְיַֽעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֨הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת׃ פרשת וישלח יעקב.

כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים

וַֽאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י

בדיוק כמו שנכון לשים חגורה מיוחדת או כיסא בטיחות במיוחד לילדים ותינוקות, כך במקרה במקרה הזה התנועה, הנסיעה האיטית היתה נדרשת לבטיחות כדי שלא תהיה הטלטלה שתפגע בילדים הרכים שמאפיינת נסיעה מהירה, העצמות רכות ומשכך יותר פגיעות בנסיעה. וזאת אמר יעקב הרבה הרבה לפני חוק חגורת בטיחות, גם עם הצאן נדרש להזהר בדבר:

וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃

ומשכך עשיו ואנשיו:

יַֽעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ

ויעקב וצאנו ומשפחתו:

וַֽאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י

יען כי:

לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙

וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים

עם אלה איתו נדרשה הליכה איטית.

וּלְרֶ֣גֶל

רגלים במקרה הזה זה מנהג דרך לדבר, בגלל שעצמות הילדים רכות אז הרגל, המנהג עימם בנסיעה הוא נסיעה איטית אותו דבר לגבי המלאכה, מלאכת רעיית הצאן אי אפשר לנוע מהר גם עם הצאן והדבר ברור, וזה פרוש המילה רגל במקרה הזה.

כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃

למחשבה:

וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃

האדם מושל לא רק בעצמו הוא מושל גם על אלה– וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ– זאת אומרת שיש לו אחריות משילות על אלה ובהמשך– וַיִּקַּח יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ– לעובדה זה ברור, הציווי הוא גם לשמור עליה– וּלְשָׁמְרָהּ–זאת אומרת שהאדם מושל גם באדמה וגם על כך יש לאדם אחריות משילות ומשכך נושא בדין במקרה ו…

וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן, וַיִּתְחָל; וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹתוֹ, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא-נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת, וְאֶבְרֶה, מִיָּדָהּ. וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל-תָּמָר, הַבַּיְתָה לֵאמֹר:  לְכִי נָא, בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ, וַעֲשִׂי-לוֹ, הַבִּרְיָה. וַתֵּלֶךְ תָּמָר, בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ--וְהוּא שֹׁכֵב; וַתִּקַּח אֶת-הַבָּצֵק ותלוש (וַתָּלָשׁ) וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו, וַתְּבַשֵּׁל אֶת-הַלְּבִבוֹת.  וַתִּקַּח אֶת-הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו, וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל; וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלַי, וַיֵּצְאוּ כָל-אִישׁ, מֵעָלָיו.  וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-תָּמָר, הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר, וְאֶבְרֶה, מִיָּדֵךְ; וַתִּקַּח תָּמָר, אֶת-הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה, וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ, הֶחָדְרָה.  וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו, לֶאֱכֹל; וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ, בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי.  וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי--כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל:  אַל-תַּעֲשֵׂה, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת.  וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים, בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה דַּבֶּר-נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ.  וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ; וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ: שמואל.

וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו, לֶאֱכֹל; וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ, בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי.

אמנון בן דוד ביקש לשכב עם אחותו, דבר אחותו אליו:

וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי--כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל:

אַל-תַּעֲשֵׂה, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת.

וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים, בְּיִשְׂרָאֵל;

אמנון אנס אותה, עינה את תמר אחותו:

וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ; וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ.

הדבר ציער מאוד את דוד אבי אמנון ותמר :

וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד--שָׁמַע, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר לוֹ, מְאֹד.  וְלֹא-דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם-אַמְנוֹן, לְמֵרָע וְעַד-טוֹב:  כִּי-שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם, אֶת-אַמְנוֹן, עַל-דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה, אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ.

ללא קשר למלחמה של אבשלום בדוד בהמשך, במקרה הזה גם דוד לא אישר ומאוד הצר על הדבר:

וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד--שָׁמַע, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר לוֹ, מְאֹד.

דוד כעס מאוד , יחר לו מאוד את המילה חרון מאותו שורש אנו פוגשים בעת זעמו של בורא עולם עלינו:

וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה--עַד-תֹּם, כָּל-הַדּוֹר, הָעֹשֶׂה הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה: במדבר.

וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ: וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם אֶפְרָיִם וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם עַבְדֶּךָ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם אַל בְּנִי אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ וַיִּפְרָץ בּוֹ וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת וַיְבָרֲכֵהוּ: וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וָלֹא יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ:  וַיִּפְרָץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל תִּירָאוּ הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל: וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ: וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד:  וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים: וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר אַל יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ: וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ כִּי אִם אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת: שמואל.

וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל תִּירָאוּ הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל:

כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ:

כמבואר בספר בראשית פרשת נח:

יען כי, כמבואר הספר יחזקאל:

הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת: יחזקאל.

ברבות הימים שנולדו ילדים לאבשלום האח של תמר, הוא קרא לבתו על שמה:

וּכְאַבְשָׁלוֹם, לֹא-הָיָה אִישׁ-יָפֶה בְּכָל-יִשְׂרָאֵל--לְהַלֵּל מְאֹד:  מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ, לֹא-הָיָה בוֹ מוּם.  וּבְגַלְּחוֹ, אֶת-רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ, כִּי-כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ; וְשָׁקַל אֶת-שְׂעַר רֹאשׁוֹ, מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ.  וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים, וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר; הִיא הָיְתָה, אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה.

וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים, וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר; הִיא הָיְתָה, אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה.

אותו הדבר עם דינה, שכם אנס אותה ואחי דינה נקמו:

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.  וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ.  וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ, בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב, אֶת-הַנַּעֲרָ, וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָ.  וַיֹּאמֶר שְׁכֶם, אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר:  קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה.  וְיַעֲקֹב שָׁמַע, כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה; וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב, עַד-בֹּאָם. וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, אֶל-יַעֲקֹב, לְדַבֵּר, אִתּוֹ. וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד:  כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב, וְכֵן, לֹא יֵעָשֶׂה.  וַיְדַבֵּר חֲמוֹר, אִתָּם לֵאמֹר:  שְׁכֶם בְּנִי, חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם--תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ, לְאִשָּׁה.  וְהִתְחַתְּנוּ, אֹתָנוּ:  בְּנֹתֵיכֶם, תִּתְּנוּ-לָנוּ, וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ, תִּקְחוּ לָכֶם. וְאִתָּנוּ, תֵּשֵׁבוּ; וְהָאָרֶץ, תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם--שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ, וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-אָבִיהָ וְאֶל-אַחֶיהָ, אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵיכֶם; וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי, אֶתֵּן.  הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד, מֹהַר וּמַתָּן, וְאֶתְּנָה, כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי; וּתְנוּ-לִי אֶת-הַנַּעֲרָ, לְאִשָּׁה. וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו, בְּמִרְמָה--וַיְדַבֵּרוּ:  אֲשֶׁר טִמֵּא, אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם, לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה--לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ, לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה:  כִּי-חֶרְפָּה הִוא, לָנוּ.  אַךְ-בְּזֹאת, נֵאוֹת לָכֶם:  אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ, לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר.  וְנָתַנּוּ אֶת-בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת-בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח-לָנוּ; וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם, וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד.  וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ, לְהִמּוֹל--וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ. וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם, בְּעֵינֵי חֲמוֹר, וּבְעֵינֵי, שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר.  וְלֹא-אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר, כִּי חָפֵץ בְּבַת-יַעֲקֹב; וְהוּא נִכְבָּד, מִכֹּל בֵּית אָבִיו. וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ, אֶל-שַׁעַר עִירָם; וַיְדַבְּרוּ אֶל-אַנְשֵׁי עִירָם, לֵאמֹר.  הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ, וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ, וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם, לִפְנֵיהֶם; אֶת-בְּנֹתָם נִקַּח-לָנוּ לְנָשִׁים, וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם.  אַךְ-בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים, לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ--לִהְיוֹת, לְעַם אֶחָד:  בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל-זָכָר, כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים.  מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל-בְּהֶמְתָּם, הֲלוֹא לָנוּ הֵם; אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם, וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ.  וַיִּשְׁמְעוּ אֶל-חֲמוֹר וְאֶל-שְׁכֶם בְּנוֹ, כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ; וַיִּמֹּלוּ, כָּל-זָכָר--כָּל-יֹצְאֵי, שַׁעַר עִירוֹ.  וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר.  וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ: בראשית.

מה שרציתי לאמר ולא אמרתי בענין דינה ותמר שלא כתבתי במחשבה הראשונה:

אין לנו ידיעה מה עלה בגורל תמר ודינה. הן לא התחתנו ואין כל רשומה עליהן לאחר שעונו ולאחר שפרשו לאבלות:

וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל-רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה: שמואל.

לקרוא עוד:

וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָ֖ה לְיַֽעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃ וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃ וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃ פרשת וישלח יעקב.

וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃

וַיְעַנֶּֽהָ׃

וְיַֽעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶֽחֱרִ֥שׁ יַֽעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם׃ וַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ׃ וּבְנֵ֨י יַֽעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵֽעָשֶֽׂה׃ פרשת וישלח יעקב.

וּבְנֵ֨י יַֽעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד

וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙

וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ־לָ֔נוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם׃ וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֨רֶץ֙ תִּֽהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵֽאָחֲז֖וּ בָּֽהּ׃ וַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל־אָבִ֣יהָ וְאֶל־אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵֽינֵיכֶ֑ם וַֽאֲשֶׁ֥ר תֹּֽאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן׃ הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר תֹּֽאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ פרשת וישלח יעקב.

וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃

וַֽאֲשֶׁ֥ר תֹּֽאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן׃ הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר תֹּֽאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה׃

וַיַּֽעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם׃ וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַֽעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ׃ אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּֽהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃ וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֨ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹֽתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד׃ וְאִם־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ׃ פרשת וישלח יעקב.

וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃ וְאֶת־חֲמוֹר֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָֽרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ׃ בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם׃ אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹֽרֵיהֶ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ׃ וְאֶת־כָּל־חֵילָ֤ם וְאֶת־כָּל־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת׃ פרשת וישלח יעקב.

וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃

וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃

וַיֹּ֨אמֶר יַֽעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֮ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֨נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַֽאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶֽאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃ וַיֹּֽאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַֽעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ׃ פרשת וישלח יעקב.

וַיֹּֽאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַֽעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ׃

מסירת דינה לשכם בתשלום מוהר ליעקב לאחר ששכם אנס אותה, והסכם הסחר שעשה יעקב עם שכם וחמור, נחשבה בעיני לוי ושמעון כהזניית אחותם דינה ומשכך ואם כך, חטא הדבר כמבואר בספר דברים:

לֹא-תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--לְכָל-נֶדֶר:  כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, גַּם-שְׁנֵיהֶם: דברים.

ברור שלא נכון להביא בברית אברהם את האנשים שאנסו את אחותך, ושלמרות מורת רוחו של יעקב על משה שמעון ולוי, לוי נבחר לשבט המוביל, לשבט הכהונה הקרוב ביותר לבורא עולם.

צריך לזכור:

שכם עינה/אנס את דינה:

וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָ֖ה לְיַֽעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃ פרשת וישלח יעקב.

וַיְעַנֶּֽהָ׃

הצעה למחשבה אודות אונס כמשפט התורה:

מקרה ראשון:

על משל בני בנימין שאנסו את הפילגש:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הָאִישׁ הָאֹרֵחַ בִּרְחֹב הָעִיר וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן אָנָה תֵלֵךְ וּמֵאַיִן תָּבוֹא: וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה עַד יַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם מִשָּׁם אָנֹכִי וָאֵלֵךְ עַד בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאֶת בֵּית יְהוָה אֲנִי הֹלֵךְ וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה: וְגַם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא יֵשׁ לַחֲמוֹרֵינוּ וְגַם לֶחֶם וָיַיִן יֶשׁ לִי וְלַאֲמָתֶךָ וְלַנַּעַר עִם עֲבָדֶיךָ אֵין מַחְסוֹר כָּל דָּבָר: וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ רַק כָּל מַחְסוֹרְךָ עָלָי רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן: וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ (ויבול) וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ: וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל אַחַי אַל תָּרֵעוּ נָא אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אַל בֵּיתִי אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת: הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת: וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ (בעלות) כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר: שופטים.

וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ (בעלות) כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר:

הדין:

וַיָּקָם כָּל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד לֵאמֹר לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ: וְעַתָּה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה לַגִּבְעָה עָלֶיהָ בְּגוֹרָל: וְלָקַחְנוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים לַמֵּאָה לְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמֵאָה לָאֶלֶף וְאֶלֶף לָרְבָבָה לָקַחַת צֵדָה לָעָם לַעֲשׂוֹת לְבוֹאָם לְגֶבַע בִּנְיָמִן כְּכָל הַנְּבָלָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל: וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים: וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל שִׁבְטֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם: וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא אָבוּ בְּנֵי בִּנְיָמִן לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֵּאָסְפוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הֶעָרִים הַגִּבְעָתָה לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא מֵהֶעָרִים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה הִתְפָּקְדוּ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר: מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כָּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא: וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הִתְפָּקְדוּ לְבַד מִבִּנְיָמִן אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב כָּל זֶה אִישׁ מִלְחָמָה: וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֹּאמֶר יְהוָה יְהוּדָה בַתְּחִלָּה: וַיָּקוּמוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּבֹּקֶר וַיַּחֲנוּ עַל הַגִּבְעָה:  וַיֵּצֵא אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה עִם בִּנְיָמִן וַיַּעַרְכוּ אִתָּם אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִלְחָמָה אֶל הַגִּבְעָה: שופטים.

וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֹּאמֶר יְהוָה יְהוּדָה בַתְּחִלָּה:

כמבואר בספר בראשית פרשת נח:

יען כי, כמבואר הספר יחזקאל:

הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת: יחזקאל.

לקרוא עוד:

פלגש זה לא חטא- חלק ראשון ושני– מָ֚ה הָרָעָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֥ר נִהְיְתָ֖ה בָּכֶֽם– באם השבט מסגירים את היחיד החוטא, אז השבט זכאי– באם השבט נותן גיבוי לעושה מעשה הנבלה ולא מסגיר את החוטא מקרבו, אז המלחמה עם כל השבט  ובהמשך גם הנידוי– פרשת אין מלך בישראל.

מקרה שני:

וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת (הנער) הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ: (ולנער) וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין (לנער) לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה: כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה (הנער) הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ: דברים.

האנס נחשב לרוצח במקרה הזה:

אֵין (לנער) לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה:

והלאה.

אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא: יִרְאַת יְהוָה שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי: לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק: בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ וּנְדִיבִים כָּל שֹׁפְטֵי צֶדֶק:  אֲנִי (אהביה) אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי: עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה: טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר: בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּך בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט: לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא: יְהוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז: מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ: בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם: בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי: עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עָפְרוֹת תֵּבֵל: בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם: בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם: בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ: משלי שמונה.

אֲנִי חָכְמָה:

לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ:

כמבואר:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהוָֹה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת: וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן:  שמות.

צריך לחשוב על זה בהקשר לאבותינו שאמרו:

בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ: לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה: כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ: אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה: אָז תָּבִין יִרְאַת יְהוָה וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא: כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה: משלי- מזמור שני.

לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה:

כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה:

וכל זה מוצע לאוהב, לרוצה לעשות ולשמוע, לעשות, לא רק לשמוע:

וזה המוצא, האוהב או האוהבת:

אֲנִי (אהביה) אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי:

בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ: תהלים.

בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ

ומשכך:

כִּי מֹצְאִי (מצאי) מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה: 

אפשר לחשוב בזאת גם במשוואה ההפוכה:

כמו עם הקרבת קורבנות יש שלרצון ויש שלא לרצון העובדה שהקרבת משהו לא אומרת שתפיק רצון מבורא עולם לתשועת בורא עולם, זה כמו המקריב דבר שנאמר עליו שלא לרצון יהיה שמתוקף זאת לא נושע בתשועת בורא עולם: