בלעם, שהוזמן על ידי בלק בן ציפור לקלל את ישראל, לא עשה זאת. כבר בתחילת דבריו הבהיר כי יעשה רק את אשר יאמר לו בורא עולם לעשות או לא לעשות. תשובה זו לא מצאה חן בעיני בלק. לא זו בלבד שבלעם לא קילל את ישראל, אלא שבירך אותם, ועל כך הלין בלק, שהרי שכר את בלעם כדי לקלל, ובמקום קללה יצאה מפיו ברכה.
עם פרידתו של בלעם מבלק הוא מציע לו עצה, ובתוך כך מוסר לו נבואה על העתיד לבוא על מואב במלחמה עם ישראל:
וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים:
וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן:
נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֨עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַֽחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם:
אֶרְאֶ֨נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֨בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּֽאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל־בְּנֵי־שֵֽׁת:
וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל:
וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר.
דברי הנבואה הללו מדברים על ימים מאוחרים יותר, לאחר תקופת דוד ושלמה, כאשר ממלכת ישראל וממלכת יהודה כבר נפרדו זו מזו.
באותם ימים פשע מלך מואב במלך ישראל, ויצאה ברית מלחמה נגדו. ברית שעשו יהודה, ישראל ואדום:
וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:
וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן וַיִּפְקֹד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל:
וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ:
וַיֹּאמֶר אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה וַיֹּאמֶר דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם:
וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם.
במהלך המסע פנו המלכים אל אלישע הנביא, וזה מסר להם את דבר יְהוָה:
וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְהוָה עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים:
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם:
וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יְהוָה וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם.
בני הברית:
מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם.
במלחמה הזאת עזר בורא עולם לבני הברית. מלך ישראל, יהושפט מלך יהודה ומלך אדום יצאו יחד למלחמה, ועליהם נאמר:
וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יְהוָה וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם.
לפי הכתוב, מואב ניתן בידי בני הברית.
יהושפט היה אחד משלושת המלכים הללו. עליו נאמר:
וַיְהִי יְהוָה עִם יְהוֹשָׁפָט כִּי הָלַךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו הָרִאשֹׁנִים:
כִּי לֵאלֹהֵי אָבִיו דָּרָשׁ וּבְמִצְוֹתָיו הָלָךְ וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה יִשְׂרָאֵל.
בדברי בורא עולם לשלמה נאמר:
וַיֹּאמֶר יְהוָה לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ: אַךְ בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה: רַק אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי: מלכים.
שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי
יהושפט, שהלך בדרכי דוד, מן השבט האחד הזה היה יהושפט שיצא למלחמה במואב, כדברי בלעם:
וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב.
חשוב להדגיש:
פַּאֲתֵי מוֹאָב.
כלומר, גבול מואב.
שהרי נאמר:
אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר.
וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם:
כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה.
הכתוב מדגיש:
כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה.
למחשבה
ברור שבעת הזאת, עת מלחמה, הדברים האמורים מתחברים לימינו אנו.
בלעם מתאר מציאות שבה ישראל ויהודה פועלים בברית עם אדום נגד מואב:
וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹשֶׂה חָֽיִל.
כאשר קוראים את הדברים בימים אלה, קשה שלא לחשוב גם על בריתות הנוצרות בעתות מלחמה ועל עמים וממלכות המתייצבים יחד מול אויב משותף.
מואב ועמון, בני לוט, יושבים בלבנון, ומלך אדום ישב באזור ארם, ארם צובא וחלב. בנבואת בלעם ובסיפור המלחמה שבספר מלכים אנו מוצאים את ישראל, יהודה ואדום פועלים יחד כבני ברית נגד מואב.
גם בימינו אנו רואים בריתות הנוצרות לנוכח איומים משותפים. כשם שבאותם ימים יצאו ישראל, יהודה ואדום למלחמה במואב, כך גם בתקופתנו מדינות משתפות פעולה מול אויבים משותפים. למשל, הברית עם אמריקה והפעילות המשותפת מול פרס ושלוחיה ובהם החות'ים.
הדמיון בין התקופות מעורר מחשבה. ההיסטוריא המקראית מלמדת כי בריתות בין עמים וממלכות אינן תופעה חדשה, אלא חלק מן המציאות המדינית והצבאית לאורך הדורות.
לקרוא עוד:
|
